דברו איתנו אמיר קלוגמן, פסיכולוג קליני, ”מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת“:
לעיתים קרובות אנו נתקלים במקרים בהם בני-אדם פועלים בניגוד לשיקולים בריאותיים ועושים בחירות, שמנקודת מבט רציונאלית מזיקות להם ואף עלולות להעמידם בסכנה. בעזרת הפסיכואנליזה ניתן לומר שלמקרים אלו מבנה של ”תחתית כפולה“ – מתחת להתנהלות הגורמת לסבל ולמצוקה קיים סיפוק של דחף, שהאדם עשוי ללכת איתו רחוק מאוד לפני שיוותר עליו.
הדחף שונה מהאינסטינקט בכך שהוא קשור לשפה ולתרבות שסביבנו ולא רק לביולוגיה. במובן מסוים, הוא פועל הפוך מעיקרון השימור וההישרדות, בניגוד להומיאוסתזיס, דוחף אל העודפות ולא אל המיתון; כך שביסודו של דבר ההשתוקקות של האדם היא להמשיך להשתוקק ולא להגיע לסיפוק סופי. כנגזרת של רעיון זה, עבור האדם המערבי בן-זמננו האכילה והתזונה אינן פועלות עוד כצורך גופני-ביולוגי גרידא, אלא קשורות גם לקונפליקטים נפשיים, לאידיאולוגיות ולהשקפות-עולם.
לפיכך כדאי להתייחס לא רק ל”חזות החיצונית“ של הסימפטום של ש‘, אלא גם לדינאמיקה הנפשית שעומדת ברקע שלו. חשוב לקחת בחשבון, כי ייתכן שלעקרונות הטבעונות ולנוקשות שבה ש‘ נצמדת אליהם יש פונקציה חשובה בחייה הנפשיים, שייתכן כי אלו מגנים עליה מפני מצב קשה יותר מזה שהיא נתונה בו כעת, ואולי אף נתפסים עבורה כעניין של חיים או מוות. ייתכן שהמפגש עם קבוצת הטבעונים ואימוץ האידיאולוגיה שלה מספקים לה חוויית השתייכות, שלא התאפשרה לפני-כן.
ניסיון ”להשיב מלחמה“ עם אידיאולוגיה נגדית (רפואית, מדעית וכדומה) – סביר שייתקל בהתנגדות. במובן הזה, כדי שהתנגדותה של המטופלת תחלש, יש צורך שהמטפלת תרכך משהו ב”התנגדות“ שלה; כלומר, שתצליח להיות יותר חכמה מאשר צודקת ולהשהות את האידיאולוגיה שלה עצמה. נראה שהמטופלת אינה מעוניינת פשוט ”ליטול תוספים ולפתור את הבעיה“, ולכן דחיפה מיידית לכיוון ההומיאוסתזה אינה הולמת את המקרה.
בפועל, זה אומר להשקיע בהקשבה מפורטת יותר לרקע של ש‘, לאירועים מרכזיים בחייה, לסיבות ולנסיבות שבעטיין בחרה בטבעונות ולפונקציה של תפיסה זו בחייה. על-פי המתואר, נראה שרק באמצעות חבירה מסוימת אל העקרונות והרעיונות של ש‘, באמצעות כיבוד הבחירה שלה, גם אם זו נראית חסרת היגיון במבט ראשון, ורק לאחר שיתבסס קשר של אמון ו”הנחת ידע“ בינה לבין הדיאטנית, ניתן יהיה לשלב בהדרגה את ההמלצות המבוססות על מערך הידע המקצועי. אולי ניתן יהיה לאתר ביחד עם המטופלת המלצות ורעיונות שיהיו בהלימה עם התפיסה הקלינית, אך גם יוכלו להשתלב טוב יותר במערך החשיבה והתפיסה הנוכחי של ש‘. כדאי לפנות אליה בשאלות, מה היא מוכנה לעשות כדי לשפר את מצבה, מה מתאים לה – ללכת עם מה שחשוב לה ומה שמדבר אליה עד כמה שאפשר.
כל עוד לא מדובר במקרה חירום מבחינה רפואית, יש מקום להשהיית העמדה הדידקטית מצד הדיאטנית, על-מנת להגיע, בסופו של דבר, לשיתוף פעולה; שהרי התנגדות מוחלטת מצד המטופלת ועזיבת הטיפול הן תוצאות פחות רצויות. לכן הדרך אל ש‘ אינה יכולה לפעול ב”דוך“ (היישר למטרה) אלא רק בעקיפין.
אמנם, על-פניו, ש‘ מתנגדת נחרצות לשינוי ונצמדת לדפוסים הקיימים, אך יחד-עם-זאת חשוב לזכור שהיא נענתה להמלצת הרופא והגיעה לפגישה עם הדיאטנית. בפסיכואנליזה הפעולה המעשית היא אמירה בפני עצמה, שעשויה להיות מנוגדת למה שנאמר במילים, וחשוב לא להתעלם ממנה.
במקום וויתור ברמת הדחף, שסבירות התרחשותו נמוכה, אנו מציעים ”החלפה“ – לאפשר לש‘ למצוא דרך אחרת, חליפית, שבה תביא לידי ביטוי את הדחף. ייתכן, אגב, שעצם התנגדותה של ש‘ לטיפול מהווה כבר היא צורה של ”החלפה“ – ניסיון להשתייך באמצעות שימור מקומה כפציינטית, כשהבעיה ”נותנת מקום“ שלא השיגה בדרך אחרת.
כדי שתתרחש החלפה יש חשיבות ללכת, לפחות במידה מסוימת, עם המצאתה הייחודית של המטופלת, עם ”מה שעובד“ עבורה, ולא לבטל את אלו. כדי לזקק תהליך זה מומלץ לגבותו עם הפניה לטיפול נפשי בשלב שבו המטופלת תוכל לאמץ המלצה כזו. על-סמך השפעתו העמוקה של המפגש עם קבוצת הטבעונים, ומתוך ההשערה ששאלת השייכות וההשתייכות מרכזית במקרה זה – כדאי אולי להפנותה לקבוצה טיפולית כזו או אחרת שתאפשר לה שייכות למסגרת חברתית.
