נגישות

גיליון 20 – גיליון חגיגי, ינו' 07

תזונה וסרטן: האם ניתן לתכנן דיאטה אנטי-סרטנית? ד"ר בטי שוורץ

ד"ר בטי שוורץ
מנהלת בית הספר לתזונה, האוניברסיטה העברית

מספר רב של ממצאים מדעיים מוכחים מצביעים על כך שניתן למנוע כ-30% עד 40% מהתפתחות תהליכים סרטניים שונים על ידי התאמת ושינויי הרגלי התזונה ואורח החיים בלבד. הרגלי התזונה המקובלים בחברה המערבית כוללים מאכלים המכילים גורמים תזונתיים המאיצים את התהליך הסרטני ומאידך, גורמים תזונתיים החיוניים למניעת התפתחות תהליכים סרטניים.
דיאטה עשירה בגורמים אנטי-סרטניים וענייה בגורמים פרו-סרטניים עשויה לא רק למנוע את המחלה, אלא גם לעזור בתהליך הריפוי מהמחלה והן למנוע ו/או למתן את הישנותה.
מחקר עתידני בתחום הממשק שבין סרטן ותזונה יעמיק את ההבנה של התהליכים המולקולריים של כל גורם תזונה בנפרד, את השלכות השילובים בין גורמי המזון השונים וכמובן – השפעתם על סוגי הסרטן בנפרד, כך שבסופו של יום נוכל להרכיב דיאטה אנטי סרטנית "ייעודית"

הקשר בין סרטן ותזונה נחקר רבות. המשותף בין המחקרים השונים הוא שניתן לעשות חלוקה ברורה בין מרכיבי תזונה המעודדים תהליכים סרטניים, לעומת מרכיבי תזונה המעכבים תהליכים סרטניים. על פי דיווחים מהמכון האמריקאי למחקר בסרטן (American Institute for Cancer Research) (1) ניתן להעריך שאפשר למנוע כ- 30 עד 40% מהתפתחות מקרי הסרטן השונים במידה וצורכים דיאטה "אנטי סרטנית" העשירה ב"גורמי תזונה" אנטי-סרטניים וענייה בגורמים פרו-סרטניים, מבצעים פעילות גופנית מתאימה ושומרים על משקל גוף תקין. אחוזי המניעה משמעותיים בעיקר בסרטן המעי הגס, סרטן שד וסרטן הערמונית.
הגישה המחקרית הרווחת היא לבדוק מרכיבים תזונתיים ספציפיים ואת מידת השפעתם על סוג מסוים של סרטן. כל מחקר מוכיח בצורה פרטנית שמרכיב תזונתי מסוים הוא בעל תכונות פרו-סרטניות או אנטי-סרטניות ולעיתים גם מתייחסים למנגנון המולקולארי. אלא שלרוב, אין התייחסות לתמונה הכוללת, כלומר- איך שינוי בצריכת מרכיב תזונתי מסוים בדיאטה ישפיע על יחסי הגומלין בין מערכות הגוף השונות. על פי רוב, גם אין התייחסות נאותה לשאלה האם שינוי בדיאטה יכול לעזור בתהליך השיקום במחלה שכבר פרצה ומניעת התפרצות נוספת של המחלה.
בסקירה הנוכחית, אתייחס ראשית למרכיבים התזונתיים המקדמים תהליכים סרטניים, ובהמשך למרכיבים התזונתיים המעכבים תהליכים סרטניים. אתייחס בקצרה להשלכות אורחות חיים (פעילות גופנית ושמירה על משקל גוף) וכן אתן דגשים לבניית דיאטה "אנטי-סרטנית" ואסקור את יעדי המחקר הסרטן העתידי.

מרכיבי מזון המעודדים תהליכים סרטניים

אינדקס גליקמי גבוה
קיימים מחקרים רבים המוכיחים שלאנשים הצורכים מזונות בעלי אינדקס גליקמי גבוה יש סיכוי מוגבר לחלות בסרטן (2-6). סוכר וקמח לבן מעובדים מהווים חלק ניכר מצריכת הפחמימות היומית בעולם המערבי. מרכיבי תזונה אלו הם עניים בסיבים תזונתיים, בויטמינים מסוג B ו-D ובמינרלים, עשירים באנרגיה ובעלי אינדקס גליקמי גבוה. סוגי הסרטן המתפתחים בעקבות צריכה מוגזמת של מזון בעל אינדקס גליקמי גבוה הם: סרטן הוושט (7), סרטן השחלות (8) וסרטן המעי הגס (5,6). נמצא שלחולי סוכרת בעלי ערכים גבוהים של HbA1c יש סיכון של פי שלושה לחלות בסרטן המעי הגס (9). דיווחים רבים קושרים סוכרת עם סיכון מוגבר לחלות בסרטן המעי הגס (10-13), סרטן רירית הרחם (14) וסרטן הלבלב (15). מכאן, ניתן להסיק שבקרה לא נכונה של רמות סוכר בדם, או לסירוגין שינויים קיצוניים ברמות אינסולין, מהווים גורמי סיכון ניכרים להתפתחות סוגים שונים של מחלת הסרטן. אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" היא להפחית למינימום צריכת מזון בעל אינדקס גליקמי גבוה כגון סוכר, קמח לבן ומזונות מעובדים אחרים.

בשר אדום ומטבוליטים הנוצרים בעת בישול
מחקרים אפידמיולוגיים וניסויים מוכיחים קשר ישיר בין צריכה מופרזת של בשר אדום בכלל ובשר אדום מעובד בפרט וסרטן המעי הגס (16-39). מחקר מטא-אנליזה אשר מנתח מספר רב של מחקרים הגיע למסקנה זהה (38). במחקר שפורסם בביטאון של המרכז הלאומי האמריקאי לחקר הסרטן, שמטרתו היתה בדיקת הקשר בין צריכת בשר אדום לסרטן המעי הגס והחלחולת, נמצאה בבירור מגמה שונה לגבי השפעת בשר בקר מעובד לבשר שאינו מעובד. העליה בסיכון היחסי בבשר לא מעובד הייתה של 17% (ללא מובהקות סטטיסטית) לעומת עליה של 42% בסיכון היחסי בצרכני בשר אדום מעובד (מובהק סטטיסטית). בנוסף נמצא, כי אכילת בשר חזיר ובשר כבש הינה ברמת סיכון הגבוהה מאכילת בשר פרה או עגל, וכי רמת הסיכון בניזונים מבשר יורדת בניזונים במקביל ממזון העשיר בסיבים תזונתיים (40).

ההסבר שמקובל כיום לתת להשפעה הפרו-סרטנית של בשר אדום הוא שתוך כדי בישול של הבשר האדום נוצרים "אמינים–הטרוציקליים" אשר הם בעצמם פועלים כמולקולות קרצינוגניות (41). כמו כן, נוצרות תרכובות המכילות מולקולות חנקניות מסוג "נ-ניטרוזו" (N-nitroso), אשר מסוגלות להגיב עם ה- DNA התאי וכך מתאפשרת יצירת מוטציה. מולקולות DNA שמגיבות עם קבוצת "נ-ניטרוזו" אינן יכולות לעבור תהליך של תיקון על ידי אנזימי תיקון של DNA ולכן יש הסתברות גבוהה שה DNA הפגוע גם כן יעבור מוטציה (42). אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" היא להפחית צריכת בשר אדום.

מרכיבי מזון המעכבים תהליכים סרטניים

סיבים תזונתיים
צריכת סיבים תזונתיים מהווה חלק חשוב מהדיאטה הבריאה (44,43). הסיבים מגיעים למעי הגס, חלקם עוברים תסיסה ברמות שונות על ידי הפלורה של המעי הגס ונוצרות עקב כך חומצות שומן קצרות כגון פרופיונאט ובוטיראט. במעבדתנו ובמעבדות אחרות הוכיחו שמחד גיסא, בוטיראט גורם ל"אפופטוזיס" של תאים סרטניים ומאידך גיסא, בתאי מעי גס בריאים הוא מהוה מקור אנרגיה עיקרי (46,45). בנוסף, הוכח שסוגי סיבים תזונתיים העוברים תסיסה "מוגברת" במעי הגס נמצאו יעילים יותר בעיכוב תהליכים סרטניים מסוגי הסיבים התזונתיים העוברים תסיסה "מופחתת" (48,47). בוטיראט כנראה אחראי לפעילות האנטי סרטנית המוגברת של סיבים שתוססים. בוטיראט הוא מעכב רב עוצמה של האנזים היסטון דאצטילאז. אנזים זה גורם לשינויים בארגון הנוקלאוזומים בגרעין ומשנה בצורה משמעותית דפוסי התבטאות של גנים. בהקשר לסרטן פעילות בוטיראט כנראה מאפשרת ביטוי של גנים הקשורים לפנוטיפ הנורמאלי הממוין, מעודדת ביטוי של גנים הקשורים ל"אפופטוזיס" ומעכבת גנים הקשורים בשגשוג תאי לא מבוקר (48-50).
עד לפני שלוש שנים תפקיד הסיבים התזונתיים במניעת סרטן היה נושא שנוי במחלוקת, אבל בשלושת השנים האחרונות התפרסמו שלושה מחקרים אפידמיולוגיים פרוספקטיביים מאוד גדולים אשר כל אחד הוכיח שיש ירידה של כ-25% עד 40% בהיארעות של יצירת פוליפים או אדנומות בחולים שצרכו דיאטה עשירה בסיבים (51-53).
אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" היא צריכה מוגברת של סיבים תזונתיים העוברים תסיסה "מוגברת" במעי הגס. דוגמאות לסיבים תזונתיים עם התכונות הנ"ל הן סיבים תזונתיים-רב-סוכרים לא עמילניים כגון אינולין ואוליגופרוקטוז.

חומצה פולית (פולאט)
מחקרים אפידמיולוגיים מוכיחים שצריכה מוגברת של פולאט מגינה מפני מחלות סרטן בכלל וסרטן המעי הגס בפרט (55,54). מחקר מטא-אנליזה הוכיח שיש ירידה משמעותית של כ-20-25% בסיכון לחלות בסרטן המעי הגס באוכלוסיה הצורכת דיאטה עשירה בפולאט (56). המנגנונים המולקולריים המעורבים עדייו אינם מובנים דיים, אבל משערים שברמות נמוכות או שבהעדר מוחלט של פולאט יש הפרעות בביוסינטזה של DNA, בעיות במתילציה ותיקון של DNA ועוד.
ידוע למשל שצריכה עודפת של אלכוהול גורמת להפרעה בפעילות של פולאט. אי לכך אלכוהוליזם מגביר בצורה משמעותית את הסיכון לחלות בסרטן (57), בדומה לסיכון המוגבר שיש בדיאטה דלת פולאט (58).
לפולאט יש תפקיד מרכזי יותר ברקמה שמתחלקת במהירות כגון רקמת המעי הגס. אי לכך מחסור בפולאט פוגע יותר ברקמת המעי מאשר ברקמת השד, מכאן רמה נמוכה של פולאט קשורה יותר לסרטן המעי הגס מאשר לסרטן השד (60,59). מחקר אפידמיולוגי בנשים מאזור שנחאי (סין), בדק היארעות סרטן שד בנשים שצרכו דיאטה עשירה בפולאט לעומת נשים שצרכו דיאטה דלה בפולאט. המחקר הוכיח שנשים בצרכו דיאטה עשירה בפולאט הורידו את ההסתברות להתפתחות סרטן השד בכ-29% (61).
אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" היא צריכה מוגברת של מזון עתיר בפולאט.

סלניום
סלניום נמצא בגרעינים או קטניות הגדלים בקרקע עשירה בסלניום ((62). אגוזים ברזילאיים עשירים במיוחד בסלניום. כמו כן, ניתן למצוא גם כמויות נאותות בשמרים ובזרעי חמניות (62). יש מספר דיווחים המוכיחים שיש קשר בין צריכה מתאימה של סלניום והיארעות נמוכה של סרטן (63-68). קשר זה קיבל חיזוק משמעותי במחקר שהתבצע בדרום מזרח ארצות הברית (69). במחקר הנ"ל נתנו לקבוצת המחקר תוסף של 200 מיקרוגרם סלניום ליום מאחר והקרקע באזור ענייה במינרל זה. מתן תוסף הסלניום גרם לירידה כללית של כ-24% בכלל מקרי הסרטן, סוגי הסרטן שהושפעו בצורה ניכרת יותר הם סרטן הערמונית, סרטן המעי הגס וסרטן השד.
אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" היא צריכה של מזון בעל רמת סלניום נאותה.

קרוטנואידים (ליקופן)
בעבר נעשו מחקרים רבים בהקשר לתפקיד האנטי-סרטני של הקרוטנואידים. סברו שמכיוון ש"בטא-קרוטן" הינו פרו-ויטמין A אזי הוא בעל תפקיד אנטי-סרטני משמעותי. סברה זו נופצה כאשר בוצע ניסוי התערבותי בו נתנו תוסף של בטא-קרוטן. נמצא שהתוסף לא רק שלא הגן מפני מחלת הסרטן (70), אלא גרם להגברת התחלואה בקרב חולי סרטן ראות שעישנו. המסקנה שהסיקו היא ש"בטא-קרוטן" הוא בעל השפעה מיטיבה כאשר הוא נצרך במסגרת צריכת פירות וירקות, שם הספיגה היא מוגבלת וניתנת לבקרה, אבל איננו יעיל כאשר הוא ניתן כתוסף תזונה במגה-דוזות, כלומר בכמויות הרחוקות מהרמות הפיזיולוגיות. אכן הקרוטנואידים המצויים בפירות וירקות, מעכבים התפתחות תהליכים סרטניים (71). צריכה נאותה של פירות וירקות צבעוניים קשורה עם היארעות מופחתת של מספר רב של סוגי סרטן (73,72). הקרוטנואיד ליקופן, שנמצא בכמויות גבוהות בפירות וירקות בעלי גוון אדום, הוכח כמגן במיוחד מפני סרטן הערמונית (70,74) וסרטן חלל הפה (75). דווח למשל שיש ירידה של כ-24% בסיכון לחלות בסרטן הערמונית באוכלוסיות שצורכות מזון עשיר בליקופן, בהשוואה לאוכלוסיה שצורכת מזון דל בליקופן (70,74). במחקר התערבותי בו נתנו לגברים דיאטה שכללה כמות גבוהה של עגבניות, רסק עגבניות ופיצה, הראו שבקבוצה שצרכה את הדיאטה העשירה בליקופן הייתה ירידה של כ-35% בסיכון לחלות בסרטן הערמונית בכלל ובסרטן הערמונית מתקדם בפרט (76). בנוסף, נערך ניסוי קליני לגברים הסובלים מסרטן הערמונית (77), בו ניתן תוסף של ליקופן (30 מ"ג ליום) וחמש מנות של פירות ו/או ירקות בעלי גוון צבע אדמדם או כתום או צהוב (עשירים בקרוטנואידים). המטופלים צרכו את התוסף והדיאטה במשך שלושה שבועות עד שעברו ניתוח לכריתת הגידול בערמונית. בקבוצה שצרכה את התוסף והדיאטה היו גידולים קטנים יותר, פחות מעורבות של רקמות החיבור, גידולים בעלי מאפיינים פחות חמורים וכן עליה של 47% ברמות הליקופן ברקמת הערמונית הסרטנית בהשוואה לקבוצת הביקורת. תוצאות ניסוי ההתערבות שהצגתי וניסויים נוספים (78-80) מעלות את השאלה מה היה קורה לחולים אילו צרכו את הדיאטה העשירה בליקופן לתקופה ארוכה יותר?
אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" היא צריכה מוגברת של פירות וירקות העשירים בקרוטנואידים.

סוגי הסרטן המתפתחים בעקבות צריכה מוגזמת של מזון בעל אינדקס גליקמי גבוה הם: סרטן הוושט, סרטן השחלות וסרטן המעי הגס. בקרה לא נכונה של רמות סוכר בדם, או לסירוגין שינויים קיצוניים ברמות אינסולין, מהווים גורמי סיכון ניכרים להתפתחות סוגים שונים של מחלת הסרטן

חומצות שומן אומגה 3 ואומגה 6
הוכח חומצות שומן אומגה 3 (חומצה אלפא לינולנית, חומצה איקוזופנטנואיתEPA ודוקוזאקנואית DHA ) מגנות מפני תהליכים סרטניים, ואילו חומצות שומן אומגה 6 מעודדות דווקא תהליכים סרטניים.
נתונים שהתקבלו מסדרת מחקרים מקרה-ביקורת ((case-control, שנערכו בין 1991-2001 באיטליה ובשוויץ בהקשר לתפקידן של חומצות שומן אומגה 3 באתיולוגיה של מחלת הסרטן מוכיחים, שהוספת חומצות שומן אומגה 3 (1 גרם לשבוע) מגינה מפני סרטן חלל הפה והלוע, הושט, המעי הגס, הרקטום והשחלות, כאשר לגבי כל סוג של סרטן נמצאה
מובהקות סטטיסטית (81).
לא ידוע מהו המנגנון המולקולרי של האפקט הדיפרנציאלי של חומצות אומגה 3 בהשוואה לאומגה 6. במעבדתנו, הזנו חולדות בחומצות שומניות שונות, הוכח שכל חומצה שומנית מפעילה בצורה שונה תהליכים אפופטוטיים שונים בהקשר לסרטן המעי הגס (82). בהקשר לסרטן השד, דיווח מחקרי בתאי סרטן השד הוכיח שחומצות שומן אומגה 3 גורמות לעליה בביטוי הגן מדכא הגידולים (BRCA1 ו-(BRCA2, בעוד שחומצות שומן אומגה 6 אינן משפיעות על הביטוי (83).
אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" היא להעלות את היחס בין צריכת חומצת אומגה 3 לעומת אומגה 6.

ויטמין D
לויטמין D פעילות מרכזית בבקרה של משק הסידן בגוף מכיוון שהוא מבקר קליטת סידן במעי, בעצם ובכליה (84). כמו כן, לוויטמין D תפקיד חשוב בבקרת גדילת תאים, התמיינות, הפרשת הורמונים, שגשוג תאי והפרשת ציטוקינים (84). לצורך פעולתו ויטמין D נקשר לקולטן ספציפי הנקרא Vitamin D receptor (VDR). הקומפלקס ויטמין D- VDR מבקר ביטוי גנים הקשורים לשגשוג, התמיינות ואפופטוזיס. אי לכך, לוויטמין D השפעה ניכרת על תהליכים סרטניים והוכח במחקרים מעבדתיים שצריכה מאוזנת של וויטמין D מעכבת את התפתחות סרטן הערמונית (85), סרטן המעי הגס (86-88), סרטן השד סרטן השחלות (89), סרטו הלבלב (90)) וסרטן ראות (91).
מחקרים אקולוגיים באוכלוסיות בארצות הברית ובאירופה הוכיחו שבאזורים בהם יש חשיפה גדולה יותר לשמש יש היארעות נמוכה יותר של סרטן ערמונית (92), שחלות (93) שד (94), לימפה (95), שלפוחית השתן, ושט, כליות, לבלב, רקטום וקיבה (96).
אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" תכלול צריכה מאוזנת של ויטמין .D

חיידקים פרוביוטיים
החיידקים הפרוביוטיים מחקים את פעולתם של חיידקי הפלורה הטבעית של מערכת העיכול. תזונה הכוללת תוסף של חיידקים פרוביוטיים מורידה את הרמות של האנזימים המעודדים סרטן כגון בטא-גלוקורונידאז, ניטרורדוקטאז ואזורדוקטאז (97). מספר מחקרים ניסויים הוכיחו שחיידקים פרוביוטיים שונים מעכבים תהליכים המעודדים סרטן המעי הגס בעכברים ובחולדות (98-101).
בקרב חולי סרטן שלפוחית השתן, שנותחו ולאחר מכן צרכו את החיידק הפרוביוטי L. cassei נתגלה שהישנות המחלה נדחתה בתקופה ארוכה יותר ב- 50% מאשר חולים אחרים שלא צרכו את החיידק (102). מחקר שפורסם לאחרונה (103) הוכיח שגברים צעירים בדרום סין, אשר צרכו את החיידק הפרוביוטי Lactobacillus rhamnosus LC705 (LGG), הפרישו כמויות נמוכות בצורה משמעותית של הביומרקר המסמן סבירות גבוה לסרטן כבד Aflatoxin B1-N7-guanine. הביומרקר נוצר לאחר ספיגת הפרוקרצינוגן aflatoxin B1 במעי ומופרש בשתן. הוא פוגע בעיקר בכבד וגורם לסרטן.
אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" תכלול צריכה של חיידקים פרוביוטיים.

אליצין ומוצרי שום
צריכת שום קשורה בהיארעות נמוכה של סרטן באיברים שונים, ובמיוחד סרטן קיבה והמעי הגס(104, 105). ישנן הוכחות שמרכיבי "אורגנו-סולפור" ((OSC, למשל אליצין, הם אלו שאחראיים להשפעה המעכבת תהליכים סרטניים בשום. מספר מחקרים ניסויים מוכיחים של-OSC יש מגוון רחב של פעילויות ביולוגיות הכוללות פעילות אנטימוטגנית, פעילות אנטיאוקסידנטית, פעילות המונעת שגשוג לא מבוקר, פעילות המשרה אפופטוזיס (106-108) וכו'. הפעילות האנטימוטגית היא פעילות ייחודית ל-OSC והיא כנראה מהוה את אחד מהמנגנונים העיקריים דרכם OSC פועלים בהליך ההגנתי מפני פעילות סרטנית.
אי לכך, אחת מההמלצות התזונתיות בדיאטה "אנטי-סרטנית" תכלול צריכה של שום.

תפקיד הסיבים התזונתיים במניעת סרטן היה שנוי במחלוקת, אבל בשנים האחרונות התפרסמו שלושה מחקרים אפידמיולוגיים פרוספקטיביים מאוד גדולים, אשר הוכיחו שיש ירידה של כ-25% עד 40% בהיארעות של יצירת פוליפים או אדנומות בחולים שצרכו דיאטה עשירה בסיבים

מוצרי פטריות
במדינות המזרח משתמשים בפטריות כאחד מהמקורות העיקריים לרפואה עממית. לאחר שהוכחו חלק מסגולותיהן של הפטריות יש היום שוק מאוד מפותח גם במדינות המערב (109).
מרכיבי הפטרייה המשפיעים על התהליכים הסרטניים הם ה"פוליסוכרים" וחלבונים ייחודיים. ה"פוליסוכרים" העיקריים שבודדו עד כה והם בעלי פעילות ביולוגית הם בטא-D-גלוקאנים, אשר ככל הנראה משפעלים את המערכת החיסונית ובעיקר את תאי NK אשר תפקידם הוא להרוג תאים סרטניים (110,109). בטא-D-גלוקאנים הם מולקולות מאוד גדולות ומסועפות, וכדי לפעול במערכת החיסון הן צריכות להינתן דרך זרם הדם לבני אדם או בהזרקה תוך-ציפקית ((intraperitoneal לחיות. לאחרונה במעבדתנו בודדנו פוליסוכר בעל משקל מולקולארי נמוך, נמס במים אשר פועל ישירות בתאי המעי הגס ומשרה אפופטוזיס (112).
במחקרים נוספים בודדו חלבונים פטרייתיים ובעיקר "ריבונוקלאזות" ((RNases (113-116) בעלי פעילות אנטי-סרטנית. לאחרונה בודדנו במעבדתנו חלבון בעל פעילות של ריבונוקלאזה מהעובש אספרגילוס ניגר (117). נתנו את החלבון לעכברים שהוזרקו להם תאים סרטניים. ובנוסף, נתנו את החלבון לחולדות מסרטנות דרך משאבות מיקרואוסמוטיות, או דרך הפה. בכל אחד מהמקרים, לחלבון ה"ריבונוקלאזה" הייתה פעילות אנטי-סרטנית והוא עכב התפתחות כלי דם בגידולים. האם צריכת הפטרייה השלמה תפעיל את המנגנונים האנטי-סרטניים שתוארו לעיל?? זאת שאלה שצריך לחקור. עם זאת, הרפואה העממית של מדינות המזרח יכולה לעזור לנו בחיזוק הסברה שאכן פטריות מאכל תמימות יכולות להוות מקור איכותי למרכיבי מזון המעכבים תהליכים סרטניים.

הרגלי חיים והסיכון לחלות בסרטן
הרגלי חיים מסוימים כגון חוסר פעילות גופנית, עישון, חוסר שתיית נוזלים, תדירות גבוהה של ארוחות וצריכת מזון בעל צפיפות קלורית גבוה קשורים גם כן לסיכון גבוה לחלות בסרטן (118-120). אי לכך, אורח חיים בריא עשוי למנוע מהמחלה הממארת להתפרץ ולכן יש לעשות פעילות גופנית, לשתות מים, לא לעשן ולאכול ארוחות בתדירות נורמאלית (כך כמות חומצות מרה שנפריש תתרכז פחות פעמים ביום, יש עדויות שעודף חומצות מרה הוא פרו-קרצינוגני).
צריכת מזונות בעלי צפיפות קלורית גבוה גורמת להשמנה. קיים מספר רב של מחקרים אפידמיולוגיים המוכיחים שעודף משקל אחראי לכ-14% ממקרי המוות בקרב אוכלוסיית הגברים ולכ-20% בנשים (122). הוכח קשר בין "עודף משקל" לבין סוגי סרטן שונים כגון: סרטן הוושט, המעי הגס, הכבד, השד, הרחם וצוואר הרחם. יותר מכך, ישנן הוכחות מאוד משכנעות, הן אפידמיולוגיות (123) והן ניסוייות (123-129), המצביעות על כך ש"הגבלה קלורית" מגינה מפני התפתחות תהליכים סרטניים. במעבדתנו, הוכחנו שעכברים טרנסגניים מסוג αMUPA, אשר צורכים באופן ספונטאני כ-14% פחות מזון מעכברי ביקורת (הגבלה קלורית אינהרנטית), מפתחים הרבה פחות סממנים פרו-סרטניים במעי בהשוואה לעכברי הביקורת. עכברים אלו היו עמידים יותר לחומרים קרצינוגניים וכנראה מנגנון "מוות תאי מתוכנן" (apoptosis) בעטיה של ההגבלה הקלורית הגן על עכברים אלו מהתפתחות תהליכים סרטניים.
מחקר מטא-אנליזה אשר מנתח 14 מחקרים ניסויים אחרים הוכיח ש"הגבלה קלורית" בעכברים גרמה לירידה של כ-55% ביצירת גידולים בעכברים שצרכו דיאטה מוגבלת בקלוריות. מחקר שוודי אשר בדק שכיחות סרטן בנשים עם תופעות של "אנורקסיה-נרבוזה" לפני גיל 40 (בהחלט דיאטה עם הגבלה קלורית אבל לא תזונה מאוזנת), הוכיח שבקרב נשים אלו ישנה ירידה של 23% בהתפתחות מקרי סרטן שד בנשים שלעולם לא ילדו וירידה של-76% בנשים שילדו לפחות פעם אחת (124).

האם ניתן לתכנן דיאטה אנטי-סרטנית?
יש מספר מועט של דיווחים בהם תכננו התערבות תזונתית שמטרתה הייתה לעכב תהליכים סרטניים. נבדקה תוכנית תזונה התערבותית על שם Gerson (130) שמטרתה הייתה לטפל בסרטן העור (Melanoma). למרות שמספר הנבדקים לא גבוה שיעור ההישרדות (חמש שנים) של האנשים שקבלו את הדיאטה היה גבוה יותר ב-21% בחולי מלנומה מסוג I-II, 31%-43% בחולי מלנומה מסוג IIIA-IIIB ו- 33% במלנומה מסוג IVA. במלנומה מתקדמת מסוג IVA סיכוי הריפוי הוא 6% עם טיפול תרופתי קונבנציונאלי בלבד, אך בקבוצה שצרכה את הדיאטה סיכוי הריפוי היגיע ל-39%. יש מספר מחקרים רטרוספקטיביים שבחנו דיאטות שונות והשוו לקצב החלמה מסרטן.
דיאטה "אנטי סרטנית" העשירה ב"גורמי מזון" אנטי-סרטניים וענייה בגורמים פרו-סרטניים, כגון הגורמים שצוינו בסקירה זו וכן במרכיבים נוספים, תקדם הגנה מפני היוצרות המחלה או תעודד את קצב ואיכות ההחלמה בצורה טובה לעין שיעור מדיאטה הענייה במרכיבים הללו.

איך יראה מחקר עתידני בנושאי סרטן ותזונה
המחקר העתידני יצטרך קודם כל לדעת לבודד ולזהות את ההרכב הכימי של מרכיבים תזונתיים הנמצאים בכלל המזונות, ובעיקר בפירות וירקות שעבורם יש יותר הוכחות אודות פעילותם האנטי-סרטנית. לאחר מכן, צריכים לקבוע דפוס פעילות תוך תאי של כל מרכיב, ולאפיין מה הוא עושה לתא הסרטני והאם יש לו פעילות היקפית נוספת. כאשר מתקיים קונסנזוס לגבי פעילות ספציפית של כל אחד מהמרכיבים צריכים גם לבדוק את ההשפעה ההדדית בניהם, האם יש אינטראקציות חיוביות או שליליות והאם לקבוצת מרכיבים תזונתיים מסוימת יהיה יתרון ביחס לקבוצת מרכיבים תזונתיים אחרת? בשלב מאוחר יותר נוכל לקבוע את ההשפעה של הנ"ל על סוגי הסרטן השונים ולקבוע דיאטה "תפורה" לכל מקרה לגופו. הבנת פעילות המנגנונים המולקולריים של המרכיבים התזונתיים הנ"ל עשויה לאפשר לנו לעבור מאסטרטגיה של מניעה בלבד של מחלות סרטן לאסטרטגיה של ריפוי על בסיס מרכיבים תזונתיים בלבד.
שיטות המחקר שהמדענים ישתמשו על מנת לממש יעדים אלו יהיו שיטות המבוססות על הפקת אינפורמציה מקסימאלית מביצוע מינימאלי של ניסויים ושימוש יעיל בחומרים. שיטות כגון: גנומיקה, פרוטאומיקה, מטבולומיקה כבר בשימוש ושיטות נוספות בנמצאים בהליכי פיתוח.

נתונים שהתקבלו מסדרת מחקרים מקרה-ביקורת ((case-control, שנערכו באיטליה ובשוויץ בהקשר לתפקידן של חומצות שומן אומגה 3 באתיולוגיה של מחלת הסרטן מוכיחים, שהוספת חומצות שומן אומגה 3 (1 גרם לשבוע) מגינה מפני סרטן חלל הפה והלוע, הושט, המעי הגס, הרקטום והשחלות

References
1. WCRF/AICR Food, nutrition and the prevention of cancer: a global perspective, 1997.
2. Augustin LS, Dal Maso L, et al. Ann Oncol 2001;12: 1533-8.
3. Augustin LS, Gallus S, et al. Int J Cancer 2003;105: 404-7.
4. Augustin LS, Gallus S, et al. Ann Oncol 2004;15: 581-4.
5. Franceschi S, Dal Maso L, et al. Ann Oncol 2001;12: 173-8.
6. Slattery ML, Boucher KM, et al. Am J Epidemiol 1998;148: 4-16.
7. Augustin LS, Gallus S, et al. Cancer Causes Control 2003 14: 657-62.
8. Augustin LS, Polesel J, et al. Ann Oncol 2003;14: 78-84.
9. Khaw KT, Wareham N, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2004;13: 915-9.
10. Colangelo LA, Gapstur SM, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2002;11: 385-91.
11. Coughlin SS, Calle EE et al. Am J Epidemiol 2004;159: 1160-7.
12. La Vecchia C, Negri E, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 1997;6:1007-10.
13. Sandhu MS, Luben R, et al. J Epidemiol Community Health 2001;55: 804-5.
14. Anderson KE, Anderson E, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2001;10: 611-6.
15. Calle EE, Murphy TK, et al. Cancer Causes Control 1998;9: 403-10.
16. Bingham SA, Hughes R, et al. J Nutr 2002;132: 3522S-3525S.
17. Chen J, Stampfer MJ, et al. Cancer Res1998;58: 3307-11.
18. Fernandez E, La Vecchia C, et al. Br J Cancer 1997;75: 1381-4.
19. Franceschi S, Favero A, et al. Int J Cancer 1997;72: 56-61.
20. Fung T, Hu FB, et al. Arch Intern Med 2003;163: 309-14.
21. Giovannucci E, Rimm EB, et al. Cancer Res 1994, 54: 2390-7.
22. Hsing AW, McLaughlin JK, et al. Int J Cancer 1998;77: 549-53.
23. Kampman E, Verhoeven D, et al. Cancer Causes Control 1995;6: 225-34.
24. Kato I, Akhmedkhanov A, et al. Nutr Cancer 1997;28: 276-81.
25. Le Marchand L, Donlon T,et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2002;11: 1019-24.
26. Levi F, Pasche C, et al. Br J Cancer 1999;79: 1283-7.
27. Platz EA, Willett WC, et al. Cancer Causes Control 2000;11: 579-88.
28. Seow A, Quah SR, et al. Cancer 2002;95: 2390-6.
29. Silvester KR, Bingham SA , et al. Nutr Cancer 1997;29: 13-23.
30. Singh PN, Fraser GE. Am J Epidemiol 1998;148: 761-74.
31. Sinha R, Kulldorff M, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2001;10: 559-62.
32. Sinha R, Chow WH, et al. Cancer Res 1999;59: 4320-4.
33. Slattery ML, Curtin K, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2002;11: 541-8.
34. Thun MJ, Calle EE, et al. J Natl Cancer Inst 1992;84 1491-1500.
35. Tiemersma EW, Kampman E, et al. Cancer Causes Control 2002;13: 383-93.
36. Willett WC, Stampfer MJ, et al. N Engl J Med 1990;323:1664-72.
37. Norat T, Lukanova A, et al. IARC Sci Publ 2002;156: 223-5.
38. Norat T, Lukanova A, et al. Int J Cancer 2002;98: 241-56.
39. De Stefani E, Ronco A, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 1997;6: 573-81.
40. Norat T, Bingham S, et al. J Natl Cancer Inst. 2005;97:906-16.
41. Layton DW, Bogen KT, et al. Carcinogenesis 1995;16: 39-52.
42. Lewin MH, Bailey N, et al. Cancer Res 2006;66:1859-65.
43. Greenlee RT, Hill-Harmon MB, et al. CA Cancer J Clin 2001;51:15-36.
44. Greenlee RT, Murray T, et al. CA Cancer J Clin 2000;5: 7-33.
45. Avivi-Green C, Madar Z, et al. Int J Mol Med 2000;6: 689-98.
46. Avivi-Green C, Polak-Charcon S, et al. J Cell Biochem 2000;77:18-29.
47. Avivi-Green C, Polak-Charcon S, et al. Oncol Res 2000;12: 83-95.
48. Avivi-Green C, Polak-Charcon S, et al. J Nutr 2002;132: 1812-8.
49. Barshishat M, Levi I, et al. Br J Cancer 2002;87:1314-20.
50. Barshishat M, Polak-Charcon S, et al. Br J Cancer 2000;82:195-203.
51. Peters U, Sinha R, et al. Lancet 2003;361:1491-5.
52. Bingham SA, Day NE, et al. Lancet 2003;361:1496-1501.
53. Larsson SC, Giovannucci E, et al. Br J Cancer 2005;92:1803-7.
54. Mason JB. Curr Opin Gastroenterol 2002;18: 229-34.
55. Mason JB. Semin Gastrointest Dis 2002;13:143-53.
56. Sanjoaquin MA, Allen NJ, et al. Int J Cancer 2005;113: 825-8.
57. Meyer F, White E. Am J Epidemiol 1993;138:225-36.
58. Giovannucci E, Rimm EB, et al. J Natl Cancer Inst 1995;87:265-73.
59. Sellers TA, Kushi LH, et al. Epidemiology 2001;12: 420-8.
60. Sellers TA, Vierkant RA, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2002;11:1104-7.
61. Shrubsole MJ, Jin F, et al. Cancer Res 2001;61: 7136-41.
62. Dumont E, Vanhaecke F, et al. Anal Bioanal Chem 2006;385:1304-23.
63. Ghadirian P, Maisonneuve P, et al. Cancer Detect Prev 2000;24: 305-13.
64. van den Brandt PA, Goldbohm RA, et al. Cancer Res 1993;53: 4860-5.
65. van den Brandt PA, Goldbohm R, et al. Am J Epidemiol 1994;140: 20-6.
66. van Noord PA, Collette HJ, et al. Int J Epidemiol 1987;16: 318-22.
67. van Noord PA, Maas MJ, et al. Breast Cancer Res Treat 1993;25:11-9.
68. van 't Veer P, van der Wielen RP, et al. Am J Epidemiol 1990;131: 987-94.
69. Duffield-Lillico AJ, Reid ME, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2002;11:630-9.
70. Hsing AW, Comstock GW, et al. J Natl Cancer Inst 1990;82: 941-6.
71. Krinsky NI, Johnson EJ. Mol Aspects Med 2005;2: 459-516.
72. Mannisto S, Smith-Warner J, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2004;13:40-8.
73. Mannisto S, Yaun SS, et al. Am J Epidemiol 2006 (Epub ahead of print)
74. Schuurman AG, Goldbohm RA, et al. Cancer Causes Control 2002;13: 573-82.
75. Livny O, Kaplan I, et al. Nutr Cancer 200;47:195-209.
76. Giovannucci E, Rimm EB, et al. J Natl Cancer Inst 2002;9: 391-8.
77. Kucuk O, Sarkar FH, et al. Exp Biol Med (Maywood) 2002;227:881-5.
78. Bowen P, Chen L, et al. Exp Biol Med (Maywood) 2002;22: 886-93.
79. Fletcher AE, Breeze E, et al. Am J Clin Nutr 2003;78:999-1010.
80. Lee KW, Lee HJ, et al. Am J Clin Nutr 2003;78:1074-8.
81. Tavani A, Pelucchi CC, et al. Int J Cancer 2003;105:113-6.
82. Schwartz B, Birk Y, et al. Eur J Nutr 2004;43:221-9.
83. Bernard-Gallon DJ, Vissac-Sabatier C, et al. Br J Nutr 2002;87:281-9.
84. Schwartz GG, Skinner HG. Curr Opin Clin Nutr Metab Care 2007;10: 6-11.
85. Schwartz GG, Whitlatch LW, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 1998;7:391-5.
86. Tangpricha V, Flanagan JN, et al. Lancet 2001;357:1673-4.
87. Mokady E, Schwartz B, et al. Nutr Cancer 2000;38:65-73.
88. Niv Y, Sperber AD, et al. Cancer 1999;86:391-7.
89. Friedrich M, Rafi L, et al. Recent Results Cancer Res 2003;164:239-46.
90. Schwartz GG, Eads D, et al. Carcinogenesis 2004;25:1015-26.
91. Mawer EB, Hayes ME, et al. J Clin Endocrinol Metab 1994;79:554-60.
92. Hanchette CL, Schwartz GG. Cancer 1992;70:2861-9.
93. Lefkowitz ES, Garland CF. Int J Epidemiol 1994;23:1133-6.
94. Gorham ED, Garland FC, et al. Int J Epidemiol 1990;19:820-4.
95. Grant WB. Recent Results Cancer Res 2003;164:371-7.
96. Grant W. Cancer 2002;94:1867-75.
97. Goldin BR, Gorbach SL. Am J Clin Nutr 1984;39:756-61.
98. Rowland IR, Rumney CJ, et al. Carcinogenesis 1998;19:281-5.
99. Femia AP, Luceri C, et al. Carcinogenesis 2002;23:1953-60.
100. Marotta F, Naito Y, et al. Hepatogastroenterology 2003;50:1914-8.
101. O'Mahony L, Feeney M, et al. Aliment Pharmacol Ther 2001;15:1219-25.
102. Aso Y, Akaza H, et al. Eur Urol 1995;27:104-9.
103. El-Nezami HS, Polychronaki NN, et al. Am J Clin Nutr. 2006;83:1199-203.
104. Aherne SA, O'Brien NM. Nutr Cancer 1999;34:160-6.
105. Belloir C, Singh V, et al. Food Chem Toxicol 2006;44: 827-34.
106. Le Bon AM, Siess MH. Drug Metabol Drug Interact 2000;17:51-79.
107. Le Bon AM, Vernevaut MF, et al. J Agric Food Chem 2003;51:7617-23.
108. Thomson M, Ali M. Curr Cancer Drug Targets 2003;3:67-81.
109. Sullivan R, Smith JE, et al. Perspect Biol Med 2006;49:159-70.
110. Zaidman BZ, Yassin M, et al. Appl Microbiol Biotechnol 2005;6: 453-68.
111. Wasser SP. Appl Microbiol Biotechnol 2002;60:258-74.
112. Lavi I, Friesem D, et al. Cancer Lett 2006;244:61-70.
113. Ye XY, Ng TB. J Pept Sci 2003;9:120-4.
114. Ye XY, Ng TB. Biochem Biophys Res Commun 2002;293:857-61.
115. Ye XY, Ng TB. J Pept Sci 2002;8:235-40.
116. Wang H. Ng TB. Appl Microbiol Biotechnol 2006;72:912-6.
117. Roiz L, Smirnoff P, et al. Cancer 2006;106:2295-308.
118. Lubin F, Rozen P, et al. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 1997;6:79-85.
119. Shephard RJ. Int J Sports Med 1990;11:413-20.
120. Matteucci E, Passerai S, et al. Eur J Clin Nutr 2005;59:114-22.
121. Wareham NJ, Jakes RW, et al. Int J Epidemiol 2002;31:168-74.
122. Calle EE, Rodriguez C, et al. N Engl J Med 2003;348:1625-38.
123. Hursting SD, Lavigne JA, et al. Annu Rev Med 2003;54:131-52.
124. Michels KB, Ekbom A. JAMA 2004;291:1226-30.
125. Michels KB, Edward G, et al. J Natl Cancer Inst 2000;92:1740-52.
126. Dirx MJ, Zeegers MP, et al. Int J Cancer 2003;106:766-70.
127. Matsuzaki J, Yamaji R, et al. J Nutr 2000;130:111-5.
128. Tirosh O, Pardo M, et al. Mech Ageing Dev 2005;126:1262-73.
129. Tirosh O, Schwartz B, et al. Ann N Y Acad Sci 2004;1019: 439-42.
130. Hildenbrand GL, Hildenbrand LC, et al. Altern Ther Health Med 1995;1:29-37