נגישות

גיליון 23 – תעשיית המזון, ינו' 08

תיאור מקרה

מאת: שירי קליין – גל, דיאטנית קלינית, בי"ח וולפסון

אורי, רווק בן 28, הגיע אליי לאחר שאובחן כחולה צליאק בעקבות סימפטומים של כאבי בטן, גזים,שלשולים ואנמיה מחסר ברזל.
אורי גר בבית עם הוריו ושני אחיו שאינם חולים במחלה.
הוא עובד בחברת הייטק ,מרבה לאכול את ארוחות הצהריים שלו במסעדות ומרבה לאכול גם בחוץ עם חבריםלדבריו, "כשיוצאים עם החברה, אנחנו הכי אוהבים לנגב חומוס עם פיתה".
במפגש הראשון, אורי היה עדיין המום מעצם גילוי המחלה והתקשה לעכל מהי המחלה 
"שנחתה עליי באמצע החיים".
ארבעת המפגשים הראשונים עסקו בהכוונה תזונתית לדיאטה נטולת גלוטן וביישומה, לברור האם סובל גם מרגישות ללקטוז, המאפיינת חלק מהחולים, ובהבנת משמעות הדיאטה בטיפול במחלה. במפגש החמישי, שנערך כשלושה חודשים מאז גילוי המחלה, אורי תאר קושי גדול בהתמודדות עם המגבלות התזונתיות, בעיקר באכילה מחוץ לבית ולכן משתדל להמעיט עד כמעט הימנעות מוחלטת מבילוי שכולל אכילה בחוץ, ושלא לדבר "על הבורקסים שאמא מכינה כל ערב שישי".. . לדבריו, "המחלה השתלטה לי על החיים ובמקום שאני אנהל אותה, היא מנהלת אותי ומכתיבה לי מה לאכול , איפה ועם מי…", מה עוד שלא נעים לו לשתף את חבריו בסיפור מחלתוהדבר גורם לולתסכול רב.

שאלותיי לפסיכולוגית הן:
1. כיצד אוכל לעזור לאורי להתגבר על תחושות השונות, התסכול והחששות שסביב המגבלות החברתיות שהציב לעצמו?
2. כיצד ניתן לעזור לאורי להבין ובעיקר לקבל את העובדה שהמחלה אינה אמורה ל"נהל את חייו" ושהוא יכול להמשיך לקיים חיים רגילים גם לצידה?

תגובת הפסיכולוגית
ללי גרשנזון – פסיכולוגית קלינית וחולת צליאק

הנקודה המרכזית היא לסייע לאורי, שהוא ללא ספק בחור עם יכולות ( אנחנו יודעים עליו שלמד, קיבל תואר, עובד בעבודה שדורשת ארגון וכוחות, יש לו חברים, אוהב לבלות) לצאת מהתחושה שמאפיינת אותו בעת ביקורו אצלך, שעם האבחנה "איבד את השליטה על חייו".
חשוב שיבין שהוא ממשיך להיות "רב החובל של האוניה" שהיא חייו, רק שעכשיו נדרשת ממנו התארגנות מחודשת. כאילו שינה מסלול בעת שתכנן טיול וברגע האחרון הודיעו לו שבמקום לנחות בציריך בראשון לפברואר מגיעים לקרנבל בריו דה ז'ניירו.
האם לא ייסע? האם יסרב לרדת מהמטוס? לא. הוא רק צריך להזדרז ולהכין מזוודה מתאימה לחופשה השונה, למזג האוויר ולאווירה האנושית שמצפה לו.
רק לשנות קצת, ולהתגמש…

על מנת לאפשר התמודדות מתאימה, המחלה והדיאטה נטולת הגלוטן צריכות להיות רק "חלק יחסי" מחיי היומיום שלו, ולא למחוק את העצמי האמיתי שמורכב מחלקים רבים.
אורי לא צריך לוותר על החברים, ולכן הוא צריך לספר להם על "החלק החדש" של חייו.
חברים טובים יודעים לתמוך ולכל היותר יבחרו לבלות במקום שלצד החומוס עם פיתה יש סלט ירקות טרי וטוב.
כדאי להזמין את אורי לחשוב איך הוא היה תומך בחבר במצבו ואיך היה מוכן לשנות תכניות כדי לסייע לחבר.
המחלה לא הופכת את אורי לבחור "פגום", ולכן אין מה להתבייש במחלה ולהסתירה.
היא גם לא כל הזהות שלו, הוא ממשיך להיות חכם, חברותי, אוהב לבלות, אוהב גם את משפחתו ואת הארוחות המשותפות. הוא בחור עם שאיפות, חלומות ותכניות רבות.
שום דבר מזה לא השתנה עם קבלת האבחנה.
רק שהיום יהיה צורך "לשנות את התפריט" או כפי שכבר נאמר, לארגן מזוודה חדשה.
אם ייתן למחלה ולדיאטה להשתלט על כל פינה בחייו, היומיום שלו יסתובב סביב ציר מרכזי זה, העצמי עלול להצטמצם, כוחות האגו שלו ידלדלו והחיים יצבעו בשחור לבן: אסור לי לאכול ואז רע לי – מותר לי לאכול ואז טוב לי, ולסובבים אותי.
בחיים יש צבעים רבים ומגוונים ומאכלים שונים וטעימים, ואין סוף רגעים נעימים שלאו דווקא קשורים למזון.
יתכן שהמחלה אף נותנת לאורי הזדמנות להרחיב אופקים, להכיר תחושות חדשות, דברים נוספים שגורמים להנאה, שהרי לא רק מאוכל נהנה האדם.
משהו בפנייה של אורי מצביע על שהוא חש "קרבן" מאז האבחנה. חבל. עזרי לאורי להבין שהתארגנות אקטיבית מסייעת רבות להתמודד עם כל מחלה ועמדת הקרבן משאירה אותו פסיבי, לא מתארגן, לא מצליח לשנות הרגלים ולבחור את הדרך הכי מתאימה לו להתמודדות.
יהיו כאלה שיעדיפו לאכול בבית לפני שיוצאים לבלות וכך לא להיות רעבים ולהתפתות פחות, יהיו כאלה שיבחרו לקרא המון ולהעמיק בידע על המחלה והתסמינים, וכאלה שיעדיפו רק לדעת מה שהרופא והתזונאית הסבירו. כל חולה צריך למצוא את הדרך הטובה והנכונה לו.
בחירת הדרך המתאימה לכל אחד היא כבר צעד ראשון של התמודדות אקטיבית ובונה.
ברור שכפי שאת מציינת בשאלותיך, "המגבלות שהוא הציב לעצמו" ולא המחלה הציבה מולו, גורמות לו תחושת תסכול ואף בידוד חברתי. אם יצליח אורי להתחבר לאורי ש"לפני המחלה" ולהמשיך כרגיל בחייו, הצליאק יהיה רק מכשול קטן בדרך.
יתכן ותוכלי לעזור לאורי לחפש בהיסטוריה שלו, לאורך חיי הילדות, גיל ההתבגרות, השרות הצבאי, הלימודים אחרי הצבא ותחילת חיו כבוגר מצבים קשים בהם נתקל במכשולים דומים, על מנת שיוכל לזכור איך ידע להתגבר עליהם ומה סייע לו אז.
כל אחד מצא בדרך מכשולים בגדלים שונים, ואם רואים בהם אתגר, ניתן לצמוח מהם וללמוד תמיד משהו חדש.
מה לימדה אותו המחלה? מה הוא יודע עכשיו שלפני האבחנה לא ידע?

אז לא נורא, בלי בורקסים ועם פיתה קצת שונה, החברים הם אותם חברים, היכולת ההנאה לא השתנתה, רק צריך להוסיף למזוודה חשק, גמישות, כמה קרקרים ללא גלוטן ולשוב לעלות לרכבת, טיול החיים ממשיך ….