נגישות

גיליון 34 – התנהגויות אכילה, ספט' 11

תיאור מקרה

ורד יפה- חיאק,
דיאטנית קלינית Bsc RD, ופסיכודרמטיסטית
ומתבגרים מתמחה בטיפול בילדים

הדס בת 25. רווקה, חיה בבית ההורים
בחורה נאה, מטופחת, לבושה מוקפד. מתארת עליה במשקל באופן איטי והדרגתי בשנים האחרונות והתקפי זלילה המתרחשים במהלך היום.
לאחר ילדות רזה, החלה עליה במשקל בגיל 16. מצאה עצמה נכנסת למעגלי דיאטות קיצוניות: מצמצמת משמעותית את צריכת המזון, מגבירה פעילות גופנית, מרגישה שחזרה לשלוט. המצב נמשך כשבוע, ואז חזרו הזלילות. התקף זלילה כזה תמיד היה מושקע: לרוב כלל כריכים, תוך שהיא מסוגלת לסיים אף יותר מחצי כיכר לחם. לעיתים הייתה מסיימת חפיסת דגני בוקר, או חבילת קרואסונים שהייתה מונחת על השולחן
הדס שונאת את הגוף שלה – את מראהו, את תחושת חוסר השליטה, את המלאות עד כדי כך שחשה גועל לאחר כל בולמוס כזה. מרגישה שמנה ונפוחהלעיתים קרובות מצאה את עצמה חסרת כוחות ומצב רוח, מבטלת תכניות ואף לא מגיעה לעבודה
אמה כועסת, לא מבינה אותה. טוענת שהדס חסרת כוח רצון, ושעליה 'לקחת את עצמה בידיים'.
אלי הגיעה לאחר שבשנה האחרונה ניסתה מספר דיאטות לירידה במשקלללא הצלחה, מיואשת מהנסיונות הכושלים לרזות ומבינה שהאוכל מנהל אותה.

שאלה:
כיצד ניתן בעזרת פסיכודרמה לסייע להדס לצאת מהמעגל ההרסני של דיאטה-כשלון-בולמוס ולחזור לאכילה מסודרת ומאוזנת?

הפסיכודרמה הינה טכניקה טיפולית חווייתית, המאפשרת למצוא פתרונות חדשים לסיטואציות מוכרות. פסיכו=נפש, דרמה=פעולה. המטפל בפסיכודרמה מזמין את המטופל (הפרוטגוניסט, בשפה פסיכודרמטית) להציג לו את הסיטואציה ולא רק לדבר עליה.

לרוב, אכילתו של האדם הסובל מהשמנת יתר או מאכילה כפייתית מלווה בקולות שופטים, רגשות אשם, רגשי נחיתות, זכרונות קדומים הקשורים לאכילה ה'אסורה' והלא רצויה ותחושת כשלון. לכן אנשים רבים ידווחו על תחושת ניתוק בזמן האכילה, אכילה בתוך ריק. 'בריחה' והימנעות מתחושות קשות ומקונפליקטים עומדות ביסודו של דפוס שלעיתים קרובות יאפיין אוכלוסיה זו, כשהאוכל והאכילה נמצאים שם עבורם למלא את החלל.

בכדי להבין מה עומד בבסיס התנהגות האכילה הפתולוגית, יש להכיר את הקולות המלווים אותה, את מקורם ותפקידם. הפסיכודרמה מאפשרת לעצור את הפעולות האוטומטיות בכל אחד מהשלבים שלה. כך ניתן לבחון את הסיטואציה מזוויות שונות, לתת במה לכל אחד מהקולות הקיימים, להבין את מקורם ומטרותיהם, ולחשוב על פעולות אופרטיביות. בעצם הפסקת הבריחה והתחלת ההתמודדות עם הגורמים לה, מתחיל הטיפול.

בפסיכודרמה ישנן טכניקות פשוטות ויעילות ביותר לשימוש גם ע"י מטפל שאינו מתמחה בפסיכודרמה. בין טכניקות אלו נמנים ה'כסא הריק', המייצג דמויות משמעותיות, תחושות, דברים מופשטים -"הגוף שלי/ הפחד שלי" והכפיל. במפגש הפרטני המטפל ישמש בתפקיד הכפיל, אשר מטרתו לתת ביטוי מילולי לקולות אותם הפרוטגוניסט אינו מעז לומר ולסייע לו להביע רגש. הכפיל חש, באינטואיציה, כי באמירת הדברים הוא ישרת את המטופל. הכפיל מדבר רק בגוף ראשון והכרחי שיבוא תמיד ממקום אמפטי, מכיל ולא בקורתי, מתוך נסיון להכנס 'לנעליו' של המטופל. כפיל לא יכול לטעות: גם אם המטופל ידחה את דברי הכפיל- הדיוק הוא משמעותי.

שתי הטכניקות הנ"ל הינן בטוחות לשימוש גם ללא נסיון. לא ניתן לטעות. לרוב, רק לעצם אמירת הדברים, והמחשתם באופן קונקרטי בטיפול, יש משמעות טיפולית רבה. אגב, גם אם המטופל מתכחש להם. אם קיים חשש מחוסר שיתוף פעולה, אפילו להצבת הכסא, רק לסימון הדמות החסרה, יש ערך רב.

המטרות בעבודה עם הדס:
• להפסיק בולמוסים.
• להחזיר להדס תחושת שליטה באכילה ובאוכל.
• להחזיר לה את האמון בגוף בכדי לחדש את הדיאלוג עמו.
• להצליח לאכול 'אכילה אינטואיטיבית' ומאוזנת.

הואיל והדס מתארת מציאות של ניתוק מהגוף ומהכרה והבנה של צרכיו, אחד הקווים המנחים בעבודתנו היה דיאלוג עימו. כבר בפגישה הראשונה, הצבנו בחדר כסא ריק, שתפקידו היה לייצג את הגוף. ביקשתי ממנה לדמיין אותה ואת גופה, כישות נפרדת ממנה. לתאר אותם כפסל. לאחר מכן, ע"י הכסאות, למקם את הפסל בחדר. הדס מיקמה את כסא הגוף מאחוריה, גו לגו אליה. כשסיימה, הביטה בפסל ואמרה: "לא פלא שאין בינינו תקשורת".

בעקבות הפסל יצרתי כפילים להדס: "אני לא יכולה להסתכל על הגוף שלי כי אני מתביישת ממנו, אחרי כל מה שאני עושה לו, מתעללת בו…", "אני כועסת עליו, בגללו אני זוללת…". מאחר והמילים נאמרות בגוף ראשון, הן אינן נתפשות כביקורת, ובנוסף – יש לפרוטגוניסט את הזכות לשלול או לקבל אותן. חשוב להקפיד שהמטופל יחזור על דברי הכפיל במילותיו הוא, באופן שיהיה מדויק עבורו. שני המשפטים הנ"ל ליוו אותנו בהמשך התהליך. כך, הניתוק מהגוף, הבריחה מהתמודדות עמו, עם צרכיו ועם ההכרה בכך כי אינו מושלם, הובאו לחדר, אל המציאות הטיפולית, ואל תוך ההכרה המודעת של הדס.

הכסא שייצג את הגוף ליווה אותנו במפגשים הראשונים. במפגש הבא הדס הסכימה להכנס לתפקיד הגוף, ובעזרת חילוף תפקידים, ניהלתי עמו שיחת היכרות. בתפקיד הגוף, סיפרה הדס, כי "הוא מרגיש מקופח: מתעלמים מצרכיו הבסיסיים, מרעיבים אותו מחד ומאידך, מצפים ממנו לעמוד בפיתויים….". בשלב הבא, חזרתי אני על תפקידו של הגוף. בתגובה, ענתה לו, כי היא חושבת שאלו תירוצים. שהיא לא מבינה למה הוא לא יכול פשוט 'לקחת עצמו בידיים' ולהפסיק לחשוב על אוכל כל הזמן. טרם סיימה את המשפט, וכבר אמרה: "אני נשמעת בדיוק כמו אמא שלי"…

המשך העבודה המשותפת כלל התעמקות בסיטואציות של הבולמוסים, ע"י עבודה עם יומן אכילה, המפרט לא רק מה נאכל וכמה, אלא גם את הסיבה לאכילה ואת התחושות לאחריה, ע"י העמדת הסיטואציות בחדר ובחינתן. הדיאלוג עם הגוף שליווה את מרבית התהליך, סייע בידי הדס להשיב את האחריות והשליטה באכילה לידיה. בעצם כך, התפנתה הדס לעבוד ולבחון את הסיבות האמיתיות לשימור עודף המשקל שלה.