נגישות

גיליון 38 – תזונה ודלקת, ינואר 2013

תיאור מקרה

מאת: אסנת בוברוב – דיאטנית קלינית.

את כניסתו של נדב לחדר הקדים החיוך. הוא הגיע אלי והבהיר "אני לא באמת מאמין אבל נותן פתח לסיכוי. מוכן לשמוע אולי יש משהו שאפילו האיש מהתור לקופה או מהקיוסק בקצה הבניאס עדיין לא הכיר. הרי גם לאמא שלו יש פסוריאזיס והיא ממש נקייה עכשיו. אני כבר מתורגל לזייף סקרנות לגבי השטיפות בקולה או דיקור סיני".

"לפני כמה שנים הגעתי למכון מצוחצח משם הטיסו את הדם שלי למעבדה אמריקאית. הם אבחנו שמוטב לי לא לאכול שמרים או בשר וגם להפחית בירקות שורש. היו עוד לאוים, כבר לא זוכר. ישבתי עם הדיאטנית המכובדת והיא אמרה לי שזה מצליח עם חלק מהאנשים, לא עם כולם. ידעתי על סעיף מילוט והסרת אחריות אבל בזכות כמה הצלחות ניסיתי כמה חודשים, כמעט שנה. זה הועיל אבל לא לפסוריאזיס. הוא אתי תמיד. חברים מהטירונות" אמר ונע באי נוחות בכסא וגם כמובן, צחקק.

מתמיד? "לא באמת. רק מהטירונות. אני מודע להשפעת הלחץ. הייתי אז בסיירת. גם לגנטיקה אני מודע. עשיתי הרבה חיפושים ברשת. אני גם אחסוך ממך את השאלות הבאות: יש פסוריאזיס במשפחה וגם היום, בן ארבעים פלוס, כמהנדס ופיסיקאי יש לי לא מעט לחץ וחובות על הראש. כל אלו תורמים וודאי לפסוריאזיס לשגשג"

שאלות ליועץ:

כיצד לנהוג במצב בו ניהול מחלה כרונית כרוך בניסיונות בלתי וודאים?

באילו כלים כדאי לצייד את החולה במחלה כרונית?

 תשובת היועץ  – ד"ר משה משעלי, פסיכולוג 

אמנם מחלת הפסוריאזיס הנה מקרה מאוד ייחודי ובאמת לא ברור אם הדיאטנית הנה המקום הטבעי לקבלת ייעוץ בסוגיית הטיפול הזו. אבל, ניתן להפיק ממקרה זה כמה תובנות והארות מגישת טיפול מתאימה להתמודדות עם מחלות כרוניות. וזאת משום שלכל אדם סיפור חיים וביוגרפיה משלו. הגישה הנרטיבית לטיפול שואפת להבנות למטופל סיפור ייחודי וטוענת כי קיים היגיון אמיתי העומד בבסיס התנגדותו לטיפול.

במקרה של נדב מתקיימים שני צירים של התנגדות ויש לתת עליהם את הדעת ובעיקר, לא לבטלם.

קן התנגדות ראשון: המטופל מתחבט האם לתת הזדמנות לניסיונות טיפול נוספים מאחר ולטעמו, לו הייתה תרופה מועילה, כבר היה יודע עליה מחבריו לצרה. החשש מכישלון לנסות שוב רק בכדי להיכשל שוב מוכר בהתנהלות מטופלים עם מחלות כרוניות. משום כך יש להבין כי התנגדותו של המטופל אינה "באה להכעיס" אלא מתוך חוסר אונים, אשר נרכש מניסיונות לא מוצלחים המחזקים את ההתנגדות אשר תוארה בפתיח.

קו התנגדות שני: בנרטיב של המטופל ניכר כי הוא מבין קוגניטיבית את הזיקה בין הלחץ הפסיכולוגי לבין התקדמות המחלה, אולם אינו מאמין שיוכל לעשות שינוי של ממש בתכונה מרכזית באישיותו במילים אחרות, הוא מקבל את עצמו כמו שהוא…

התבוננות בעבודתה של הדיאטנית עד כה מלמד כי ניסתה, ממניעים נכונים, לכפות עליו את הבנותיה ביחס למחלה והטיפול בה קרי : פחות לחץ= עיכוב התקדמות המחלה. "להתנסות ולא לוותר". לטעמה ייתכן והמטופל עוד לא מיצה את מכלול ההתנסויות בתחום ולו רק מהטעם שציין "יש הצלחות קטנות".

מאחר ונדב וגם הדיאטנית אינם מסופקים מן המצב נדרש חישוף מחודש. על הדיאטנית לומר: "חשוב לי לעשות ניסיון להבין יותר את ההיגיון בבסיס ההתנגדות שלך. מאז שאתה מכיר את המחלה אתה עושה מאמצים מרשימים להתמודד איתה, גם כאשר חווית  כישלונות לצד זה אתה מוטרד מהבקשות החוזרות להפחית לחץ אם כי זו מטרה בלתי ריאלית לטעמך. בוא ננסה אסטרטגיה שונה אלא שהפעם אתה המוביל ובוחר בשיטות בהן תהייה מוכן להתנסות. אתה המומחה בהבנת המחלה וגם המוביל העיקרי בעיצוב דרך הפעולה".

בבניית הנרטיב החדש עלינו להפוך את המטופל "לגיבור המרכזי" וגם לכותב בסיפור שאנו מבקשים להפיק, בו ישמשו אתגר ותקווה במקום ייאוש.

נרטיב לדוגמא: בהיסטוריה התעסוקתית שלך ניתן לזהות 2 תקופות מרכזיות העשויות לסייע לנו להכיר אותך וגם את גישתך למחלה. בפרק הראשון, כלוחם ביחידה מובחרת, הנך לומד את האויב לעומק, בוחן היכן הוא מתכווץ והיכן מתרחב. כאיש מודיעין רכשת מיומנות מחודדת לבחינת תגובות מתך תצפיות. איסוף מידע בטבלאות תצפית לגב תגובות הגוף למזונות נחוץ גם הפעם. בפרק השני, כמדען העוסק בפיסיקה, נוכל לבדוק, בתנאים של חיבה, מהם הגורמים המעלים את פעילותה של המערכת הסימפתטית האחראית על רמות הלחץ שלך ומציפים את דמך בהורמונים המחמירים את המחלה וביטוייה. שני המקצועות שרכשת: סייר ופיסיקאי יהיו למפתח בהתמודדות החדשה עם המחלה. האם אתה חש שאתה יכול להתגייס למשימת החקר הזו בה אתה למעשה המנהיג המוביל ואני היועצת?

כאשר הבעיה של המטופל הופכת למרכז הטיפול ולחידה הדורשת פיצוח מצידו של "המתמודד האמיתי" תירקם ברית בין המטופל למטפלת ויש סיכוי טוב יותר למעורבות ושיתוף פעולה.

אחד מהסרטים המרגשים בנושא הפיכת "הטיפול החיצוני"  לחווית טיפול פנימית מתואר להפליא בסרט "השמן של לורנצו". כל עוד הרופאים מתארים את מחלת הילד במושגים ביוכימיים זרים ומנוכרים פושטים החידלון, הייאוש ואפילו הדיכאון. כאשר ההורים והילד מוצאים את הדרך להפוך לכותבי הסיפור ונשאבים לחיפוש מוצא אחר למצב, מתעוררת תקווה ובל נשכח בחיים כמו בסרטים יש גם סיכוי לסוף טוב.

הפקת התקווה להצלחה ולעשייה מצד הנועץ אינה אינטואיטיבית, אלא נבנית מאבני בניין המצויים בביוגרפיה האישית והתעסוקתית שלו. היכולת להעמיד אבני בניין מעולות אלו זו על גבי זו ולמשוך אותן בחומר הדבקה משובח משתכללת עם הניסיון בכתיבת סיפורים.

ספרים העשויים לסייע בעד המטפל לכתוב סיפור טיפולי מגייס הנם

מעשה הסיפור הטיפולי – עומר ואלון

אמצעים ספרותיים למטרות טיפוליות – וייט ואפסטון