נגישות

גיליון 51 – חלבון – מאי 2017

תיאור מקרה

שיראל תירוש-חיימוביץ' 
דיאטנית ספורט ובריאטריה

נ.פ, בן 23, רווק, סיים לאחרונה קורס מדריכי חדר כושר, ומעוניין בשיפור מראהו הכללי – ירידה באחוזי שומן ועליה במסת שריר במקביל. בקורס למד על חשיבות צריכת חלבון כחלק מהתפריט היומי ובמיוחד לאחר אימון, והחליט להתעמק בנושא ע"י קריאה בפורומים באינטרנט. באחת מהקבוצות בפייסבוק נתקל בדיאטה דלת פחמימות עם דגש על חלבונים כדי להגיע למטרות החיטוב שלו. נ' החליט לאמץ את התפריט מאחר ולא ראה תוצאות מספיק מהר לטעמו בתפריט סטנדרטי ורגיל (אותו גם ניסה לבד). הגיע לטיפול לאחר שהתגברה אצלו תחושת עייפות באימונים ובמהלך היום במטרה לשמר את המראה שהשיג.  וכן כדי לקבל המלצה לתוספי חלבון ותוספים ארגוגניים נוספים.
בפגישה דיברנו על המשמעות ועל יכולת ההתמדה בתפריט שכזה לאורך זמן, בייחוד בשל תחושת העייפות שהוא חש. למרות תחושת העייפות, נ' מתנגד כרגע להוספת פחמימה, לתפריט מאחר וחושש לעלות שוב במשקל ולאבד את המראה החטוב. לטענתו תיסוף של אבקות חלבון, קפאין וקריאטין יתנו את אותו האפקט.
שאלות לפסיכולוג:
מדוע נ.פ. בוחר לבוא אלי כדיאטנית קלינית לאחר שבחר בדיאטה שאינה נתמכת מדעית ואינו מוכן לשנותה?
כיצד כדיאטנית אוכל לגייס אותו להתמיד בתהליך מאוזן וריאלי, ולהבהיר לו שהוא שיעזור לו להגיע למטרה ולשמור עליה לטווח הרחוק, כאשר כל יום מתפרסמות דיאטות פלא חדשות ויוצאים תוספים חדשים לשוק שמבטיחים תוצאות בזמן קצר ובהשקעה יחסית נמוכה?

 

פרשנות

אילן זילברשטיין
עובד סוציאלי, מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת

כידוע, בעקבות מהפכת האינטרנט השתנה מעמדו של ה״ידע״ בחברה. בעוד שבעבר הנחת היסוד המקצועית הייתה כי הפנייה מכוונת אל הידע המדעי המבוסס של איש המקצוע, בימינו מגיע הפונה לרוב כשהוא מצויד בשפע של מידע, דעות, הנחות יסוד ותיאוריות שונות. ניתן לדבר על מעין ״דמוקרטיזציה״ של המידע, לטוב ולרע. לכן הפסיכואנליזה ממליצה להפריד בין ״מידע״ וידע״ כשני מושגים שונים ואף מנוגדים. ללא ספק הדבר תקף במקרה זה של נ.פ,  אשר עבר הכשרה בתחום הכושר, ובודק בעצמו את הפרסומים הפופוליסטיים בתחום התזונה.
מכאן ניתן להבין את הרציונל של הפניה של נ.פ, כאשר לכאורה ניכר כי הוא יודע לשער פחות או יותר איזו תשובה הוא יקבל מהדיאטנית הקלינית, בהתבסס על הידע המדעי המבוסס. הקושי שלו הוא לא העדר מידע, אלא עודף מידע, ללא היררכיה, מידע שמתקשה להפוך לידע – במובן שמשמש כמצפן יציב עבורו. במקרה זה יש להבחין בין צורך במתן מידע, לבין הצורך ב״הפחתה״ של מידע שגורם לבלבול ולפנטזיות לא מבוססות ואף מסוכנות.
על כן אין להבין את הפניה לדיאטנית במקרה זה בהכרח ממקום רציונלי, לשם לקבלת תשובה והכוונה מקצועית אוביקטיבית מבוססת מדע. עדות לכך ניתן למצוא בכך שהפניה לא רק שלא מיתנה את נטייתו להתנסות בתזונה לא מאוזנת, אלא אף החמירה אותה. מכאן ניתן להסיק כי הפניה כוללת מרכיב פסיכולוגי ברור. אולם מהו? השערה סבירה תהיה כי מטרתו הפסיכולוגית האמיתית של נ.פ היא לא רק הגעה ליעדיו המוצהרים בדרך היעילה ביותר, אלא שהאמצעים ה״אלטרנטיביים״ שהוא נוקט מהווים מטרה לעצמה. כלומר, המטרה היא לא רק להשיג את יעדי החיטוב במהירות ולאורך זמן, אלא לעשות זאת באופן שכמו מורד בידע המדעי המקובל. וכמו שיודע כל הורה לנער מתגבר, לא ניתן לטפל ברצון למרוד על ידי הטפה או ויכוח רציונלי. אני מציע לקחת בחשבון כי בעידן הנוכחי, ל״ידע אלטרנטיבי״ יש מעמד משל עצמו, הרבה פעמים כסוג של מרד או מחאה אל מול הידע המדעי. הפניה במקרה זה אל הדיאטנית היא אכן פרדוקסלית, ויכולה להיות מתסכלת עבור אשת המקצוע.

מה אם כן ניתן לעשות?

קודם כל הייתי ממליץ על הימנעות מגישה פטרונית בשם המדעיות האוביקטיבית הנוקשה כלפי התיאוריות והפתרונות שנ.פ נקט בהן, גם אם הדיאטנית מתנגדת לבחירה זו. גישה זו יכולה לעורר התנגדות, דהיינו הגברה, גם אם לא מודעת, של המוטיבציה של הפונה להוכיח לאשת המקצוע כי הדרך שלה אינה בהכרח אמת הכרחית.

הדבר מחייב את ההתעמקות של איש המקצוע בתיאוריות השונות (ולעיתים משונות) שרווחות ב״שוק הדעות״ הרלוונטי. דחיה אפריורית של כל תיאוריה אלטרנטיבית, מבלי להכירה, יכולה למנוע את האפשרות להבין את המוטיבציות והפנטזיות המדויקות איתן מגיע הפונה. כמו כן הפגנת פתיחות ועניין כלפי אותן תיאוריות ופתרונות, שהפונה מניח מראש כי ידחו בבוז על ידי הדיאטנית, בהחלט צפויה להפחית את התנגדותו ותגובותיו המזיקות. איש מקצוע שמחזיק בידע מעמיק רק במה שמדעי, יתקשה להועיל לפונה שחלק מתהליך העבודה איתו הוא הטעויות וקיצורי הדרך שהוא יתקשה לוותר עליהן. אולי תקל על הדיאטנית במקרה זה ההבנה כי תהליך היעוץ יכול להיות עקלקל, ולכלול ליווי של הפונה גם בנתיבים הלא נכונים שהוא פונה אליהם. הטיפול, במובן זה  איננו אימוץ מידי של התזונה המומלצת מדעית, אלא כולל יצירת אמון, כך שהדיאטנית תוכל, קודם כל, להפחית את מידת הנזק, להתריע על הגזמה וסכנות, ובאופן הדרגתי, יחד עם הפונה, להתקרב לתפיסה תזונתית מתונה ומאוזנת.
כאן חשוב להבחין בין טווח קצר ומטרות ספציפיות אליהן שואף הפונה, לבין טווח ארוך, והצורך האקוטי יותר למנוע נזק קבוע. ללא ספק מחובתה המקצועית של הדיאטנית לציין בפני הפונה באופן מידי את התנגדותה המנומקת לבחירתו ב״טריקים״ שונים על מנת להשיג את מטרותיו. אולם חוסר שיתוף פעולה מצד הפונה אינו מהווה בהכרח כישלון סופי של ההתערבות המקצועית. במידה והדיאטנית תשדר במקרה זה תחושת כעס או חוסר אונים, היא תאבד את מעמדה ככתובת עבור הפונה, ובכך תגבר הסכנה כי הוא יסכן את עצמו לאורך זמן. יש אם כן להיות מסוגלים להכיל את בחירותיו של הפונה מחד, גם במידה שאיש המקצוע יודע היטב את חסרונותיהן, אולם מאידך לשמור על עמדה יציבה ואחראית, שבאופן הדרגתי ממתנת את השאיפה ל״אלטרנטיביות״ ומציאת פתרונות וטריקים מהירים, והכי חשוב, יכולה במידה ויש סיכון אמיתי, ״לדפוק על השולחן״, ולהתריע באופן הברור ביותר כי ״עד כאן״. מנסיוני כמטפל בתחום בריאות הנפש, רק כאשר נבנה קשר של אמון הכולל הכלה של ״טעויותיו״ של המטופל (במובן של אי הסכמה עם המלצתו של המטפל), ניתן להתריע ביעילות במקרה של חציית גבולות וסכנה אמיתית