נגישות

גיליון 52 – אריכות חיים ותזונה – ספטמבר 2017

תיאור מקרה

רננה רוטין, דיאטנית קלינית וגרונטולוגית

מרים, בת 91, א+4, גובה: 155 ס"מ, משקל: 62 ק"ג. BMI-25.8

גימלאית, ציירת במקצועה, מתגוררת בביתה, עצמאית בתפקוד יומיומי. הגיעה לייעוץ תזונתי בשל רמות סוכר גבוליות שהתגלו לראשונה במעבדה. ברקע היפרכולסטרולמיה ויתר לחץ דם, אשר מאוזנים תחת טיפול תרופתי, וכן אוסטיאופורוזיס.

מעוניינת לרדת במשקל ולאזן את רמות הסוכר. ציינה חשש גדול מסיבוכים של ערכי גלוקוז גבוהים, קראה בעיתון כי צריך להימנע לגמרי מפחמימות, ומאז צמצמה מאוד את צריכת המזון. חרדה מסוכרת ולדבריה "מוכנה לעשות הכל" כדי להוריד רמות גלוקוז. הציגה אנמנזה תזונתית דלה מאוד ביחס לצרכיה התזונתיים. בפגישותינו הסברתי חשיבות צריכת מזון מגוונת, הימנעות ממגבלות מיותרות באכילה וירידה במשקל בשל גילה, ובשל החשש מחסרים תזונתיים והשלכותיהם, לרבות בהקשר של שימור תפקוד. הסברתי כי סיבוכים של ערכי גלוקוז גבוהים בדם מתרחשים בטווח של מעל עשור, וכי כעת כדאי להתמקד בשימור המצב התזונתי התקין ובהנאה מאכילה. מרים עדיין חרדה ממצבה, ומתקשה לקבל המלצותיי.

כיצד אוכל לגייס אותה לאכילה בריאה מותאמת גיל ואתגרי הגיל, וכיצד להסביר או להתייחס לחשש שלה מסיבוכי סוכר גבוה, לאור הסיכון הנמוך לסיבוכים אלו (עקב גילה)?

פרשנות

יוליה בילרט, מתמחה בפפסיכולוגיה קלינית. מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת.

לפני שנתייחס למטופלת הספציפית מרים, כמה מילים על הנושא שקשה ולהעז לדבר עליו – מוות. ולא בכדי, מהרגע בו אנו מבינים, לפחות ברמה הקוגניטיבית, כי לחיים יש סוף (סביב גיל חמש) – אנחנו מצליחים להתעלם מעובדה זו. במוקדם או במאוחר, תלוי במזלנו, אנו נתקלים בוודאות של המוות, שלנו או של היקרים לנו, וכל המנגנונים הנפשיים שסיגלנו לאורך השנים, אינם מצליחים עוד למסך זאת.

להפניית העורף למוות יתרונות וחסרונות. אנחנו יודעים כי אנשים "בריאים" בנפשם משלים את עצמם באופן יומיומי, ומעריכים את הסבירות לכך שהם וקרוביהם יחלו, יפגעו וימותו, הערכת חסר תמידית. בלשון פשוטה, אופטימיים. לעומת זאת, הקבוצה האובייקטיבית ביותר היא אלו הסובלים מדיכאון. אם כך, הכחשת המוות מאפשרת לנו להמשיך לחיות, מבלי להיות מוטרדים וחרדים מפני האפשרות הסופנית האורבת מעבר לפינה. במובן זה, דאגתה של מרים מפני ההשלכות של רמות סוכר גבוהות הגיונית למדי במישור הנפשי. החרדה שחשה ביחס למצבה הבריאותי מנותבת לזירה בה יש לה "מה לעשות".

חשוב להזכיר כי עבור הדיאטנית, בדומה לרופאה ולאחות, המפגש עם המוות הוא אמנם חלק משגרת עבודה כמעט יומיומית, אך מובנה ככישלון של הפרקטיקה הרפואית. הרפואה המערבית נלחמת במוות מלחמה עיקשת ומעוררת התפעלות, כך שגם עבור אשת הרפואה הכחשת המוות היא חיונית על מנת להמשיך ולשחק כנגדו במשחק שתוצאתו הסופית ידועה מראש. מול מטופלת כמרים, ההכחשה קשה יותר, ומעוררת אי נוחות ומועקה.

יחד עם זאת, הכחשת המוות גם פוגעת ביכולת "לחיות את החיים". שכיחים הסיפורים אודות האנשים שזכו בחיים הודות למפגש עם המוות. המוות מזכיר לנו כי לא תמיד יש את מחר על מנת לארגן את סדרי העדיפויות שלנו, לאזור אומץ לבחור בחירות קשות ובקצרה, לקחת אחריות על חיינו במקום לצפות מהצד בזמן שהם נגררים אחר הנסיבות.

אך האופן בו אנו נפגשים עם המוות וההשלכות על חיינו שונים ביחס לגיל. בפרספקטיבה התפתחותית, בהגיענו לשנות חיינו האחרונות, העיסוק הדומיננטי של חיי הנפש הוא בעבר. מסע של רטרוספקטיבה המורכב מתחושות של החמצה, אשמה, אובדן וגם סיפוק, גאווה, השלמה וחמלה. באופן כללי ניתן לומר, כי ככל שנוכל להביט אחורה על חיינו כבעלי ערך ומשמעות, כך נוכל לחיות טוב יותר בשלב זה וגם לנסות ולהישיר מבט לעתיד הבלתי נמנע. מבחינה זו, בעוד העיסוק של מרים בעתידה לא יספק לה הקלה בחרדה שחשה, העיסוק בעברה דווקא יכול להועיל לה. במידה ונוצר הקשר הבינאישי המאפשר זאת, המטפלת יכולה להתעניין בהיסטוריה של המטופלת בהקשר המתאים. לדוגמא, ניתן להתעניין כיצד שמרה מרים על בריאותה בעברה והאם היו עוד מקרים בהם הרגישה שהיא "מוכנה לעשות הכל".

אמירתה של מרים כי היא מוכנה "לעשות כל דבר" על מנת להילחם באויב הסוכר, מזכירה את השלב השלישי, שלב "המיקוח", מבין חמשת השלבים להתמודדות עם מוות כפי שהוגדרו על ידי הפסיכיאטרית אליזבט קובלר רוס. שלב המאופיין בניסיון של האדם לשלם מחיר (במקרה זה – צמצום תזונה) בתמורה לדחיית הקץ. חווית השליטה על חיינו ומותנו חיונית עבור כל אדם בכל שלב, ותכניתה של מרים לצמצם את צריכת הפחמימות מספקת עבורה צורך זה.

מרים הגיעה לדיאטנית מבחירתה. היא לוקחת אחריות על בריאותה, קוראת, בודקת ופועלת. היא מאמינה למדע ומגיעה לאשת מקצוע על מנת לקבל את אישורה כנציגתו. כאשר אשת המקצוע, הפועלת מכוונות טובות לשפר את איכות חייה של מרים, מציעה לה לוותר על תכניתה וליהנות מאוכל, מרים מתנגדת לכך.

המסרים התרבותיים והמדעיים שאנו חשופים אליהם בנוגע לתזונה מבהירים לנו כי על מנת לחיות בריא עלינו לצמצם, להקפיד, לאזן, להתאפק וכו'. אותם מסרים שמרים קראה בעיתון, ומהם גזרה תכנית פעולה על מנת לחיות עוד. כאשר מרים שומעת כי כל אלו כבר אינם תקפים עבורה ולכן מותר לה "ליהנות" מאוכל, היא גם שומעת את ההנחה המבצבצת בין המילים ש"אין מה לעשות". מרים אינה מחפשת ליהנות מאוכל, אלא לכלכל את תזונתה בתבונה, וכדאי להיענות לרצונה. על מנת לספק למרים את אותו אישור בו היא חפצה, המסר שכדאי להעביר לה, הוא שצמצום צריכת הפחמימות אכן יסייע בהורדת ערכי הגלוקוז בדם, אך אין זה מספיק על מנת לשמור על בריאותה ועליה להשלים את צרכיה התזונתיים ממקורות אחרים לשם כך.