נגישות

גיליון 7 – בריאות נשים, ספט' 02

"אין רזה מדי!": בעיות האכילה של הנשים הישראליות - מחקר ראשון בישראל, ד"ר מרג'ורי פיינסן

ד"ר מרג'ורי פייינסן, PhD,

מכון פאלק לבריאות הנפש ולחקר ההתנהגות בכפר שאול, ירושלים.
"הפרעות האכילה מאתגרות אותנו להבין מה המשמעות של להיות אישה בחברה הזאת בזמנים אלה"(1).
הפרעות האכילה קשורות בחוסר הַעֲצָמָה, הערכה עצמית פגומה ובמצבים פסיכולוגיים חמורים. בניגוד לסוגי התמכרות אחרים, 90% מהנפגעים מהפרעה חמורה זו הן נשים או נערות.

למרות החומרה שבדפוסי אכילה בעייתיים בקרב נשים, הנושא כבעיה בריאותית הוזנח. עד היום אין לכך התייחסות רצינית מצד קובעי המדיניות ואנשי מקצוע בתחום שירותי הרפואה, בניגוד להתנהגויות הרסניות אחרות, הנפוצות יותר בקרב גברים, כגון: התמכרות לאלכוהול או לסמים.
ניתן להניח כי רבים מהגורמים התורמים להיווצרותן של הפרעות האכילה בישראל אינם שונים מאשר בשאר ארצות העולם. מאידך, ייתכנו גם הבדלים מהותיים.
מהם הגורמים הקשורים בהתפתחות הפרעות אלה בחברה הישראלית – בעיות של הערכה עצמית, דינאמיקה משפחתית, לחצים חברתיים, קשיי קליטה, עיסוק כפייתי בצורת הגוף הנשי הקשור בתרבות? אילו גורמים חברתיים תורמים להחמרתן של הפרעות אכילה? מהי השפעתה של השואה?
סיפורה של גילדה, שלמרבה הצער אינו יוצא דופן, מסייע לנו להבין את התרומה העיקרית שיש לטראומה וכאב בהתפתחות של הפרעות אכילה והתמכרות לאוכל בקרב נשים.

גילדה היא בחורה יהודיה בת 21 ,אשר חיה עם משפחתה בצפון אפריקה ובצרפת לפני הגירתם לארה"ב. בגיל 5 נאלצה משפחתה לעזוב את צפון אפריקה, לאחר שכמה מבני משפחתה נרצחו על רקע של רדיפות אנטישמיות. כשהייתה בת 11, פיתה אותה בעל מועדון לילה להיכנס לחדר אחורי ואנס אותה שם.

זיכרונות האונס החלו צצים על פני השטח כשגילדה הייתה בת 16, ואז היא ניסתה להתאבד. מייד אחר כך החלה לזלול, ותוך שנה הוסיפה 50 ק"ג למשקלה. מאז, האכילה הכפייתית והדיאטה הקיצונית, שהתחלפו זו בזו, גרמו לתנודות של כ- 45 ק"ג במשקלה.

למרבה המזל, סיפורה של גילדה כולל בתוכו תהליך של החלמה אשר התחיל בזמן שבו היא קישרה את מעשי הזלילה עם הטראומה של האונס (2). כמרבית הנשים הסובלות מבעיות אכילה היא פנתה למזון כדי למצוא בו נחמה מהמצוקה הרגשית שהציפה אותה, בהעדר כל מנגנון התמודדות אחר. לאורך זמן, שימוש במזון כמקור לנחמה מן הכאב מקבל חיים משל עצמו ומתפתח לדפוסי התנהגות הרסניים – בולמוסי אכילה והרעבה עצמית.

"בעיות אכילה" או "התנהגויות אכילה חריגות" הן שמות כוללניים יותר מאשר "הפרעות אכילה". "הפרעות אכילה" הוא מושג רפואי המתייחס למצבים כמו אנורקסיה נרווזה (AN), בולימיה נרווזה (BN), הפרעת בולמוס אכילה (BED), או הפרעות אחרות שאינן מוגדרות (EDNOS). המושג "בעיות אכילה" חוצה את גבולות האבחנות הרפואיות הנ"ל, מכליל אמנם תסמינים הקיימים במצבים אלה אך גם מגוון יותר רחב של התנהגויות אכילה חריגות ומזיקות, שמתלוות אליהן בעיות בדימוי עצמי ובהערכה עצמית, אשר אינן מקבילות לסיווגים הפסיכיאטריים המוסכמים.

הפרעות אכילה וההתמכרות למזון אינן מתפתחות בחלל ריק. הן מתפתחות בתוך סביבה חברתית ותרבותית מסוימת, בסביבה זו חבויות לעתים חוויות כואבות או טראומטיות לנשים בפרט. הבריחה לאוכל משמשת נערות ונשים רבות כמנגנון הגנה המעניק להן ניחומים והרגעה במערבולת רגשות גואה וסוחפת. בחלוף תקופה מסוימת, ההתנהגויות המופרעות הללו מקבלות חיים משל עצמם והופכות למחלת התמכרות קשה.

כ 5%- מהנשים והנערות המתבגרות עונות על ההגדרות של אנורקסיה, בולמיה או בולמוסי אכילה. שיעור גדול הרבה יותר – 15% מתקבל, אם לוקחים בחשבון בעיות אכילה משמעותיות או עמדות לא תקינות כלפי אוכל.

בדומה להתמכרויות אחרות, הפרעות האכילה קשורות בחוסר הַעֲצָמָה, בהערכה עצמית פגומה ובמצבים פסיכולוגיים חמורים. ואולם, בניגוד לסוגי התמכרות אחרים, 90% מהנפגעים מהפרעה חמורה זו הן נשים או נערות. אם כי קשה לאמוד במדויק את שיעור השכיחות של הפרעות האכילה באוכלוסייה, על פי מחקרים בקהילה קיימת הסכמה רחבה על כך שכ- 5% מכלל הנשים ונערות מתבגרות עונות על ההגדרות של אנורקסיה, בולמיה או בולמוס אכילה (שיעור כולל). שיעור גדול הרבה יותר – 15% מתקבל אם לוקחים בחשבון בעיות אכילה משמעותיות או עמדות לא תקינות כלפי אוכל. נתונים אלה לקוחים ממסמך שהתפרסם על- ידי המכון הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש ומצוטטים מדו"ח המרכז להפרעות האכילה של הרוורד (2). עם זאת, למרות החומרה שבדפוסי אכילה לא תקינים בקרב נשים (מעל גיל 25), הוזנח הנושא כבעיה בריאותית. עד היום אין לכך התייחסות רצינית מצד קובעי המדיניות או מצד אנשי מקצוע בתחום הרפואה, בייחוד בהשוואה להתנהגויות הרסניות אחרות, הנפוצות יותר בקרב גברים, דוגמת התמכרות לאלכוהול או לסמים.

חלק מההזנחה של בעיות אכילה בישראל ניכר בקיומן של מספר גדול של שאלות שנותרו ללא מענה. לדוגמא: מהם הגורמים הקשורים בהתפתחות הפרעות אלה בחברה הישראלית – בעיות של הערכה עצמית, דינאמיקה משפחתית, לחצים חברתיים, קשיי קליטה, עיסוק כפייתי בצורת הגוף הנשי הקשור בתרבות? אילו גורמים חברתיים תורמים להחמרתן של הפרעות אכילה? מהי ההשפעה של השואה? מהו הקשר בין בעיות חברתיות חמורות, כגון: אלימות במשפחה, התעללות מינית או רגשית בגיל הילדות, אונס, אפליה במקום עבודה, לבין הפרעות אכילה? לאן פונות לעזרה נשים עם הפרעות אכילה? האם הן נעזרות ברופאי משפחה, באנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, בארגוני עזרה עצמית או ברפואה אלטרנטיבית? איך הנשים מעריכות את האפקטיביות של העזרה המוענקת להן על ידי אנשי המקצוע השונים? מה לדעתן השירותים שלהם הן זקוקות? אילו שינויים בחברה נחוצים כדי למנוע את התפתחותן של הפרעות אכילה ואת החמרתן?

נכון להיום שאלות אלה נשארו ללא תשובה, בחלקן בשל מיעוט נתונים. עם זאת, בהעדר הוכחות אמפיריות, ניתן להניח כי רבים מהגורמים התורמים להיווצרותן של הפרעות האכילה בישראל אינם שונים מאשר בשאר ארצות העולם. מאידך, ייתכנו גם הבדלים מהותיים. לדוגמה: מרכזיות האוכל בחיי תושבי ישראל אינה מתבטאת רק בחגים; האוכל והכנתו הינם מוקד חשוב של הווי החיים מדי שבת, הן בחברה הדתית והן בחילונית, אירועים חברתיים משופעים במזון ובישיבות או פגישות עסקיות במרבית הארגונים מקובל להגיש דברי מאכל ושתייה. הנחה שנייה, התומכת בקיומם הבדלים בין ישראל לארצות אחרות, מתייחסת לכך שיש כאן שכיחות גבוהה של נשים שהן דור שני ושלישי לניצולי שואה. קיימות עדויות מסוימות התומכות בהנחה זו, אך הן אינן מבוססות על בדיקה שיטתית. ההנחה השלישית היא, שקיים לחץ משפחתי חזק במיוחד על נערות יהודיות מצד המשפחה להיות רזות.

תצפיותיה של תומפסון מוצאות תמיכה במאמר שהתפרסם ב"ג'רוזלם רפורט" (5 ביולי 1999), המתאר לחצים חברתיים כבדים על בנות במשפחות חרדיות להישאר רזות כדי למצוא שידוך הולם.

מרכזיות האוכל בחיי תושבי ישראל אינה מתבטאת רק בחגים; האוכל והכנתו הוא מוקד חשוב של הווי החיים מדי שבת בחברה הדתית והחילונית.

"אין רזה מדי!": מחקר ראשון בנושא בעיות האכילה של הנשים הישראליות
אם כי הגיוני להניח שבעיות אכילה יכולות להחמיר על-ידי ההיבטים הייחודיים של החברה בישראל ושל חיי המשפחה היהודית, אין בכוחנו להעריך את דיוקן של השערות אלה ללא נתונים אמינים. בחינה מחדש של מחקר שהתפרסם בישראל מאשרת שאין מספיק מידע על חיי הקהילה בארץ, ובמיוחד בנוגע לנשים בגיל 25 ומעלה (3).
בעזרתו הנדיבה של ארגון נשות הדסה, מתבצע כעת – מחקר קהילתי ראשון בישראל בנושא בעיות אכילה (4). במחקר נכללו נשים מכל הגילים (מעל 21) ומשכבות שונות של החברה. הפרויקט המחקרי הנרחב הזה מורכב מ- 4 חלקים עיקריים, שכל אחד מהם מתמקד במטרה משלו:

1) לבדוק את הסוג, ההיקף וההתפלגות של התנהגויות אכילה חריגות. לצורך זה יצרנו שאלון סקר, הכולל תסמיני אנורקסיה, בולמיה ובולמוסי אכילה וכן תסמינים של התנהגויות בעייתיות אחרות. השאלונים, הכוללים 18 שאלות, חולקו באופן מקרי ב- 14 מרפאות ראשוניות. מילוי השאלון הצריך 3-5 דקות, ומילאו אותו 1200 נשים. המרפאות שנבחרו משרתות אוכלוסיות ספציפיות, מה שמאפשר להבין התנהגויות אכילה חריגות במדגם הטרוגני רחב של נשים בישראל.

2) כדי לבחון את הבעיות החברתיות, הפסיכולוגיות והתרבותיות הרלוונטיות לבעיות אכילה, בנינו שאלון מובנה. הנשים אשר מילאו את שאלון הסקר ומסרו הסכמה מדעת להתראיין, ענו על שאלות בראיון טלפוני שנמשך 30-40 דקות. בדרך זו רואיינו עד עתה 500 נשים, בשפות עברית, רוסית, אנגלית או ערבית. נושאים בהם נוגע השאלון הם: בעיות התדמית העצמית, תסמיני חרדה ודיכאון, התמודדות עם ההערכה העצמית, חוויות קשות בחיים, הטרדה מינית, אלימות והתעללות וכן הזדקקות לעזרה, כולל שירותי בריאות הנפש.

3) להעתקת מרכז הכובד מהבעיה לפתרון, השתמשנו בתהליך יוצא דופן של ראיונות עם 25 נשים בהחלמה מהתנהגויות אכילה חריגות או התמכרות למזון. כל אישה, אשר הסכימה לשתף אותנו בסיפור שלה, עשתה זאת בראיון שנמשך שעה וחצי עד שעתיים וחצי, ובזכות זאת נמצאים כעת בידינו נתונים רבי משמעות הנוגעים לנשים בגילאים 25 עד מעל ל- 60. הראיונות מקיפים נשים מכל שדרות העם, בעלות מקצועות חופשיים ועקרות בית, חרדיות וחילוניות, צבריות ועולות חדשות. בראיונות אלה, בהם סיפרו הנשים על עצמן, יכולנו לגלות את תהליכי ההחלמה שעברו על כל אחת מהמרואיינות ואת המאבקים הקשים והעיקשים להתגבר על היסטוריה ארוכה של הפרעות אכילה והתמכרות למזון.

4) כדי לגבש המלצות למדיניות חברתית הקשורה במתן שירותים,פיתחנו מודל חדשני לדיונים קבוצתיים ממוקדים. המשתתפות בדיונים אלה היו נשים הנמצאות בהחלמה מהתנהגויות אכילה לא תקינות, שיש להן ניסיון רב עם השירותים (או העדר השירותים) שיכולים לסייע בהחלמה. הנשים שיתפו אותנו בהערכה שלהן את השירותים שעמדו לרשותן, ואשר להערכתן חייבים להיות זמינים עבורן למשך כל החיים.

למרות הזמנים הקשים במיוחד ששררו במדינה בעת איסוף הנתונים, הצלחנו להשיג אף יותר מאשר תוכנן בתחילה. העושר הרב של המידע שנאסף בשאלוני הסקר על בעיות האכילה, התרומה הגדולה של הראיונות הטלפוניים להבנת הגורמים המלווים בעיות אכילה וכן הסיפורים האישיים על שינוי ההתנהגויות החריגות וקבוצות הדיון, כל אלה מהווים למיטב ידיעתנו, מאגר שאין שווה לו להבנת בעיות האכילה בחברה הישראלית.

בעת כתיבת מאמר זה טרם עובדו הנתונים.

תודות לנדיבות ארגון נשות הדסה בניו יורק ולנשים הרבות שהביעו את הסכמתן לחלוק איתנו את בעיותיהן, המחקר "אין רזה מדי!" מהווה התחלה חשובה להתמודדות עם אחד ההיבטים המוזנחים ביותר של בריאות האישה בישראל – אך זו רק התחלה !!!

למרות המצב החמור השורר בישראל בשנה וחצי האחרונות, איסוף הנתונים למחקר זה התקדם תוך הצלחה מרשימה. המחקר לא היה מתאפשר בלי החזון והתמיכה הכספית הנדיבה של ארגון נשות הדסה ניו יורק. במיוחד ראויה לציון העזרה ההתחלתית והמתמשכת של שלוש חברות הארגון: נשיאת הארגון, הגב' ברברה דובקין, המנכ"לית, הגב' לינדה אלטשולר וחברת ההנהלה, הגב' ג'ואן ליימן. מובן מאליו, שאי אפשר היה לערוך את המחקר בלי נדיבותן של 1200 נשים בישראל, אשר פתחו את לבן ואת ביתן וחילקו עמי את החוויות האינטימיות של החיים שלהן ואפשרו בכך להתייחס לבעיה הכאובה והמוזנחת שקשורה בבריאות האישה.

References:

1. Sroigel-Moore, Ruth H. 1994: "A Feminist Agenda for Psychological Research on Eating E Disorders" in Feminist Perspectives on Eating Disorders.Patricia Fallon, Melanie Katzman, Susan C.
Wooley (Eds) NY: Guilford Press. p. 441.

2. בקי וו. תומפסון (1995) "הרעב כה רחב
ועמוק … נשים אמריקאיות מספרות על בעיות האכילה שלהן" בהוצאת אוניברסיטת מינסוטה.

3. המכון הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש, מתוך דו"ח המרכז להפרעות האכילה של הרוורד, 18 במרס 1997.

4. מרג'ורי ס. פיינסון (1998): "הפרעות אכילה בישראל – נושא שלא זכה להתייחסות ציבורית" – סקירה ומאמר רקע שהוזמן על ידי חוג הנשים לישראל.

5. "אין רזה מדי": מחקר ראשון בקהילה שנערך בישראל בנושא בעיות האכילה של הנשים הישראליות" נערך כעת על ידי מרג'ורי פייינסון, חוקרת ראשית במכון פאלק לבריאות הנפש ולחקר ההתנהגות בכפר שאול, ירושלים. טרם פורסם.