נגישות

גיליון 56 - תזונה ופריון - פברואר 2019

תיאור מקרה

שירי רובינזון בצלאל, דיאטנית קלינית, מומחית בנושאי פריון והריון
 
יעל בת 33 , נשואה. 87 ק"ג, 165 ס"מ. מנהלת שרות לקוחות.
מזה כשנה וחצי מנסה להרות, ניסתה טיפולים הורמונליים ועכשיו מתחילה IVF. לא עושה פעילות גופנית. ובשנה האחרונה עלתה 5 ק"ג.
נראתה עייפה ומתוסכלת, התלוננה שרצה לרופאים ובדיקות. מרגישה שכל חייה נשאבים לתוך הנושא, באובססיה אחר טיפולים, בדיקות בכלל ובדיקות הביוץ בפרט, חסרת אנרגיות לעשות כל פעולה שלא קשורה באופן ישיר לפריון. החליפה כבר שלושה רופאי פריון, שני רופאי נשים, הומאופט ומדקר כל אחד אמר לה משהו אחר והציע טיפול שונה.
לשאלתי מדוע הגיעה אלי ענתה "רופאת הפריון אמרה לי שאני חייבת לרדת במשקל, אני בכלל לא מבינה מה היא רוצה ממני יש מלא נשים יותר שמנות שנכנסות להריון".
הסברתי את השיפור הניכר בסיכויים להרות בעקבות שינוים תזונתיים קלים וירידה של 5-10% ממשקל גוף. יעל הסכימה להתחיל טיפול וניתן לה תפריט מותאם. בסיום המפגש סיכמה "כל אחד אומר לי משהו אחר, אני כבר לא יודעת למי להאמין. לא יודעת כבר מה יכול לעזור".
בהמשך פגישותינו יעל לא עשתה דבר ממה שלקחה על עצמה. תיארה קושי בשליטה על האוכל ועל חייה בכלל.
שאלות:
1. יעל משקיעה מאמצי על להרות, ובכל זאת לא מצליחה לעשות משהו שאמור לשפר בהרבה את סיכוייה.  מה יכולה להיות הסיבות לכך?
2. איך אני כדיאטנית יכולה לעזור לה להצליח למרות הקשיים?

תשובת הפסיכולוגית:
רתם מילמן- זמיר, פסיכולוגית קלינית, ”מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת“

בפתחה של כל פניה חשוב מאוד לתת את הדעת על העמדה ממנה היא מתבצעת ובתוך כך על הקונטקסט ועל ההיסטוריה האישית, כפי שהיא מסופרת ונשזרת לנרטיב על ידי המספר/ת, של הקושי הספציפי לגביו פנו.  
אני מוצאת שיש ערך בפתיחת המפגש עם השאלה: למה הגעת? והשאלה הקשורה אך הנבחנת: למה הגעת דוקא עכשיו? לעיתים הפונה תשתף אותנו באופן ספונטני בסיבת הגעתה, אך לעיתים קרובות זו אינה הסיבה להגעתה בפועל ובפרט בנקודת הזמן הספציפית בחייה או הסיבה הפורמלית שאנו מחזיקים באמתחתנו (למשל- כדי להפחית במשקל). הקשב המכוונן לתשובות לשאלות הללו יכול לפרוש בפנינו פעמים רבות את המפה להבנה ראשונית של המורכבות של הפונה, ובתוך כך לתת בידנו מפתח בסיסי לפענוח ולהובלה לתהליך.
כך, יעל, הפונה בתיאור שלהלן, מספרת לנו במפגש הראשוני עמה על המקום העמוס ומלא המתח בו היא מצויה בחייה כעת. כשהיא נשאלת לסיבת הגעתה ניתן להבחין בהעדרו של חיווי גוף ראשון במילותיה. "רופאת הפריון אמרה לי". היא מוסיפה ציווי "שאני חייבת", וכאשר היא כן מביעה את עמדתה היא מציינת "אני בכלל לא מבינה". אם נקשיב היטב לטקסט של יעל נוכל להבין שהיא כסובייקט חסרה בכל המשוואה הזו. הדרך היחידה שיש לה להתמקם בתוכה היא בתור זאת "שלא מבינה מה רוצים ממנה". בהקשר של הפניה שלה - עצם הפניה מקפלת בתוכה את אי ההיענות, היא עצמה אינה פונה. היא מופנית. היא חייבת. היא לא מבינה. 
על מנת לבצע תהליכי שינוי על כל אדם להתמקם בעמדה של "agency", כלומר- בעמדה בה הוא חווה את עצמו כסובייקט בעל רצונות ויכולות המכווין ומכונן את פעולותיו בעולם. יעל במקרה שלנו מתארת בהקשר של הגעתה למפגש, חויה של פגיעה ב-agency. לכן, עד שלא תתמקם אחרת ותחווה את הפניה כמשהו המקושר לעצמיות שלה, לרצונותיה, ספק אם תוכל להתחיל באמת בתהליך של שינוי.
אם נשתמש במקרה הנוכחי כדי לתת את הדעת על המורכבות הרגשית המגוונת הנלווית לתהליכי הפריה ו-IVF לסוגיהם, ניתן לסמן כמה נקודות שעולות מתוך הטקסט של יעל ומשמשות רקע חשוב להבנה מדוייקת של פנייתה. יעל מתארת, כמו נשים רבות, מעין מרוץ של מפגש עם שרשרת מתמשכת של אנשי מקצוע. היחסים בינה לבין אנשי המקצוע הללו משורטטים כפונקציונליים - כמותנים בתוך שיח בהם הם מעבירים אליה הוראות והיא מבצעת אותן, מתוקף סמכות עלומה. המלכוד כאן הוא כפול, כיוון שיעל, ש"מנסה להרות", כביכול הפקידה בידי כל המטפלים את הסמכות להורות לה מה לעשות. בתוך התהליך הזה מרחב השליטה, כמו גם החופש להביע ספק, אמביוולנטיות, עייפות, מצדה של יעל הולך ומצטמצם כיוון שהיא לכודה במשוואה שהיא ושלל מטפליה לכודים בה אף הם: "אם את רוצה באמת להרות, הרי שתעשי כך וכך". אך הרדוקציה של יעל מסובייקט אנושי מורכב ל"זו שרוצה להרות", מצמצמת את כל שאר האספקטים הנוספים באישיותה- חששותיה, מאוויה, דעותיה, רצונותיה, צרכיה. 
לכן, חוויית חוסר השליטה שיעל  מתארת כרוכה בכך שגופה, אך גם זמנה ורצונה החופשי, הפכו לזירת התערבות פונקציונלית, שהיא כסובייקט שלם ומורכב במידה רבה נעדרת ומודרת ממנה. זאת חוויה שמאפיינת לא פעם נשים המתנסות בתהליכים הסיזיפיים הללו, בהם הן מפקיעות לכאורה מרצון ולזמן בלתי ידוע את גופן, זמנן, מרצן והשיפוט החופשי שלהן. 
המטריקס של מערכת היחסים מטפל/ת-מטופל/ת, מקפל בתוכו הנחות יסוד רבות שלרוב אנחנו כמטפלים איננו נותנים עליהן את הדעת. הנחות אלו משמשות עבורנו לצורך התוויית תכניות טיפול עבור מטופלינו, אך הן גם עלולות לייצר בקרבנו "נקודות עיוורות" באשר לאופן ההתמקמות שלנו והבניית השיח הטיפולי שלנו. אם נצא מנקודת הנחה, שבפתחה של כל פגישה עם סובייקט אנושי שחוצה את פתח חדרנו אנחנו הולכים לקראת הרפתקה חדשה, נוכל אולי להתמקם באופן שונה, ייחודי ומותאם אל מול הפונים אלינו.
במקרה של יעל, הייתי בוחנת עמה איפה היא נמצאת בנקודת הזמן הנוכחית. מה המשמעות של המשקל והאכילה עבורה בעבר וכיום. לעיתים נגלה שזוהי דוקא תת-הזירה היחידה בה יש לפונה חוויה של חופש, השליטה על מה שנכנס לתוך הגוף - לפחות באכילה. הקשב למכלול המאפיינים של יעל יכול לחלץ אותה ואותנו מעמדת הסמכות הפונקציונלית ולייצר שיח אחר בו יעל תשוב לחוות את עצמה כסובייקט בעל יכולת ורצון להכווין את מעשיו בעולם.