הורים, ילדים, אוכל – וכל מה שביניהם

הורים, ילדים, אוכל – וכל מה שביניהם

צוות דיאטניות תנובה

המשולש הנצחי "הורים – ילדים – אוכל" הוא משולש טעון ומוכר לכולנו. על מנת למנוע מהאוכל מלהפוך לכלי במערכת היחסים שבין ההורה והילד, יש ליישם מספר כללי אצבע חשובים.

"תאכל ירקות"... "תגמור מהצלחת"... "למה אתה צריך עוד תוספת"... "מספיק עם הממתקים"... מזדהים? נשמע מוכר?


אז מה קורה פה? מדוע הכוונות הטובות שלנו ההורים נשמעות פתאום כ"כ לא נעימות לאוזני הילדים ולאוזנינו אנו?
מסתבר אם כן שהילדים, קטנים ככל שיהיו, קולטים מאוד מהר שיש כאן משהו שחשוב לנו ההורים. הם מצדם "לא פראיירים" ומיד "משתמשים" באותם הכלים שהענקנו להם בעצמנו.
איך הענקנו להם? עזרנו להם לגלות נקודת תורפה שלנו, נקודה שמאוד חשובה לנו ושעבורה בלי לשים לב אנחנו לעיתים מקריבים את היחסים עם ילדינו.

הנה כמה דוגמאות:
"הכרחת אותי לבוא לשולחן.. אני דווקא לא אוכל.."  .
"עצבנת אותי... אני לא אגרום לך את התענוג הזה ואוכל את הגבינה..."

אז מה עושים?
האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור? האם באמת אפשר לדאוג שהאוכל יהיה רק אוכל ולא כלי במערכת היחסים?
בוודאי ובקלות!
 
לפני הכל מיישמים כלל חשוב- על אוכל לא צריך לדבר
אכילה מבוססת על צורך (רעב) של הילד והילד צריך להיות קשוב לו ולמלא אותו. בדיוק כפי שבגיל מסוים אנחנו לא נגיד לו: "לך לשירותים אתה צריך פיפי" או "תצא כי סיימת..." וזאת מכיוון  שאנחנו מבינים שזה צורך שלהם, כך עלינו להבין ולכבד את התחושות שלהם סביב נושא האוכל ולא לדבר על זה כלל.

בלא לדבר הכוונה היא אכן ל'לא לדבר כלל', כך שהילדים לא יזהו את חשיבות הנושא עבורנו וישתמשו בו ב"הפוך על הפוך". כלומר, לא מציינים לשלילה (למה אתה לא אוכל ירקות?), אבל גם לא לחיוב (איזה יופי שאכלת גבינה...) כי זה מראה לילד בדיוק באותה מידה שהאוכל הוא עניין עבורנו.
 
טוב, אז לא דיברנו איתם, אבל הרי לא להתערב כלל עלול להיתפס כחוסר אחריות. אז כמו שחשוב לדעת מה לא לעשות, כך גם חשוב גם לדעת מי אחראי על מה. כאן נכנס לתמונה מודל חלוקת האחריות.
 
למה הכוונה ב'מודל חלוקת האחריות בין הורים לילדים 'בנושא האכילה? 
ההורה אחראי על- מה ומתי.
הילד אחראי על - האם וכמה.
 
למה הכוונה?
כחלק משמירה על תזונה נכונה ובריאה לכל בני המשפחה אני כהורה אחראי על המזון שיכנס הביתה ועלי לדאוג שהוא יהיה ברובו בריא ויכיל: דגנים מלאים, בשרים רזים, דגים, מוצרי חלב דלי שומן, ירקות ופירות וכו'
 
אני גם אחראי על מה שיוגש לשולחן בעת הארוחה – אם בחרתי לשים גבינות ולא פסטרמה, זה אומר שזה מה שאוכלים. שיקולי הבריאות הם שלי – אני יודע מתי הילד צריך מנת סידן, בשר, ירקות וכו'

הילד לעומת זאת אחראי על ה'אם בכלל יאכל ואם יאכל- כמה יאכל'. למה? כי רק הוא יכול להקשיב לגופו ולדעת מה נכון לו. אנחנו לא יכולים להחליט בעבורו ונותר לנו רק להאמין בו ולסמוך על תחושותיו.
 
שווה לנסות!