לשפר את מערכת היחסים דרך “פורטנייט”

ליאת השכנה שלי גרה קומה מעליי. יום אחד, עליתי להחזיר לה את המיקסר שלה. היא פתחה את הדלת וברקע ראיתי את יניב הבן שלה בן ה-9 משחק באקסבוקס בסלון – מיינקראפט. ליאת ראתה שהסתכלתי על יניב, ואמרה ש’ממש עוד רגע היא מתכננת להתחיל ניסיונות ניסור’. ‘ניסור? מה הכוונה?’ שאלתי, והיא הסבירה לי שבשביל לגרום לו להפסיק לשחק צריך ממש ‘לחתוך’ אותו מהמשחק. לא עברה לה דקה ואני רואה את הבן השני שלה, רועי בן ה-12, יוצא מהחדר עם אוזניות על הראש, ניגש למטבח, לוקח שקית צ’יפס וחוזר לחדר שממנו הוא יצא. היא חייכה אליי במעט בושה ואמרה לי: והוא.. הוא בכלל אין מה לדבר. כל היום בתוך הפורטנייט הזה עם החברים שלו. היה לליאת מבט מותש, או אולי מיואש, וכאב לי עליה.

מכירים את הסיפור? באופן אישי? אולי מאחותכם או השכנה? אני מניחה שסיכוי גבוה שכן. זה סיפור מאוד נפוץ, ונשאלת השאלה האם זה פתיר או מחמיר? האם יש פה בכלל בעיה שצריך לפתור?

אני מאמינה שהטכנולוגיה בכלל והגיימינג בפרט הם לא “בעיה”. יתרה מכך, שהחששות והחרדות שיש לנו מהשפעות הטכנולוגיה לא יעזרו לנו ולא יקדמו אותנו. הטכנולוגיה כאן כדי להישאר, וחשוב שאנחנו כהורים נכיר אותה, ובעיקר שנדע להשתמש ביתרונות שהיא מציעה.

כוחה של אמפתיה

באופן כללי, אפשר לומר שיש בעולם חוק אצבע: ריבים פוחתים באופן משמעותי כאשר הצדדים מגלים יותר אמפתיה, ואחד מהתנאים החשובים שמאפשרים לנו להעניק יותר אמפתיה הוא הגדלת ההבנה של המצב בו מצוי הצד השני.

לאור המציאות במצב הנוכחי, קשה לנו כהורים לגייס אמפתיה כשאנחנו חוששים. החשש הוא אמיתי ומוחשי ונובע בעיקר משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא החשש מהתמכרות שפוגעת בהתפתחות הילד – שעות מרובות מול המסך שבאות על חשבון אינטראקציה אישית, תנועה פיזית ועוד, והשנייה היא הפגיעה בתחום הלימודים. כמובן שיש עוד סיבות אבל אלה הן העיקריות.

במידה ואין פגיעה ממשית וקיצונית באחד ממעגלי החיים, ואין חשש לרווחה הנפשית של הילדה או הילד, עדיף שנזכור לנשום, לראות את הסביבה החדשה ולהתחיל לקבל אותה. חשוב שנבין שהטריטוריה החדשה היא טריטוריה דיגיטלית, ועל מנת לעזור ולהתחבר לילדים שלנו, עדיף שננסה להיכנס לעולמם (החדש), במקום להילחם בהם שיכנסו לעולם (המיושן) שלנו.

כשאנחנו לא מונעים מפחד או חרדה, ומתרכזים בטוב, נוכל להתפנות לאמפתיה. להכיר ולהבין את הצד שלהם.

יש שני דברים שחשוב שנכיר כדי שנוכל לפתח אמפתיה ולהתחבר אליהם: הסביבה הפנימית של הילד לקראת ובזמן משחק דיגיטלי, והסביבה החיצונית: מה הם המשחקים שהם כל כך נמשכים אליהם, ולמה.

היכרות עם העולם הפסיכו-ביולוגי בזמן הגיימינג בכלל ובפורטנייט בפרט

משחקי האונליין מייצרים שינויים הורמונליים בקרב הילדים, בדגש על סרוטונין, אוקסיטוצין, דופמין ואדרנלין. אוקסיטוצין הוא הורמון השייכות, סרוטונין – הורמון הבקרה והשליטה, אדרנלין – הורמון הריגוש, ודופמין – הורמון העונג והאושר. הורמון הדופמין מאוד משמעותי בעולם המשחק. חשוב שנכיר שדופמין משתחרר בעיקר מצפייה לדבר מה: בעולמות ההימורים למשל, משחקי מכונות המזל בנויים על שחרור דופמין סביב המשיכה בידית ולא בהכרח מהתוצאה או הזכייה. עצם הציפייה ל”מה יקרה” עושה את האפקט שגורם למוח לשחרר עוד ועוד דופמין. התחושה דומה לתחושות שיש לילדים אחרי אכילה מהירה ומרובה של סוכר.

יש להבין שמשחקים היום הם מלאים ב”תוספי תוכן” שזה המשול ל’צבעי מאכל’ בעולם התזונה: סאונד, מהירות, הפתעות, משימות מתוחכמות ועוד – שזה דבר נפלא! כי המשחק מרהיב ועוצמתי, אבל זה גם בהכרח אומר שיש לזה השפעה חזקה עוצמתית יותר על מערכת התגמול – כאמור, הורמון הדופמין.

זה בהכרח הופך את המשחק לחוויה בעוצמה שלא הכרנו מעולם. תחשבו לדוגמה על לונה פארק של שנות ה-60 לעומת 2023. יותר עוצמתי ויותר כיף! אבל גם יותר “סוחט” דופמין.

אם פעם יכולנו לשקוע למשחק, אז היום השקיעה יכולה להיות עד כדי תחושת ניתוק מוחלטת מהסביבה בה אני נמצא. בקזינו למשל אין חלונות ושעון, אז נוצרת עוד יותר תחושה של ניתוק. ואיך זה נראה בעולם הגיימינג? לרוב יהיו אוזניות שעוזרות לניתוק, אבל גם תוספי התוכן והמשימות עצמן מייצרות תחושה של ניתוק מהמציאות ואובדן תחושת הזמן.

משחק הפורטנייט בנוי באופן שמייצר המון הנאה וריכוז, ומיד כשמסיימים לשחק מתרחשת יציאה מהירה של דופמין מהגוף. זה משאיר תחושה של ריקנות או חסך, ממש כמו “נפילת סוכר” בעולם התזונה. במצב כזה לרוב אנחנו נבחין בתסכול גדול המכונה “קריז”.

התגובות האלה של הילדים הן טבעיות ויש להן הסבר ביולוגי, אך לרוע המזל הורים לא מספיק מכירים או מבינים את הרקע לתגובות האלה, ולכן נבהלים או כועסים ומגיבים באופן שגורם לריחוק, פוגע ביחסים ובעיקר גורם לילד או לילדה להרגיש שלא מבינים אותם.

דרך הפורטנייט נכיר את הילד הדיגיטלי שלנו

לא סתם בחרתי במשחק המצליח ביותר והפופולרי ביותר בכל הזמנים – פורטנייט. פורטנייט קיים בעולמנו מ-2017 והוא נחשב למשחק הכי מצליח בכל הזמנים של חברת אפיק גיימס. למשחק הזה יש כמה גרסאות: משחק מסוג הישרדות-יריות, משחק שיתופי ועוד. המשחק בנוי באופן שבו קל מאוד להיכנס לעניינים גם אם אין לך מושג מה הולך שם, ובכל סוף עונה יש אירוע סודי שמתרחש עבור השחקנים שנכנסים לשחק ב’לופ’ של 22 דקות בערך. המשחק לא בנוי על לעבור שלבים אלא על משימות, אז אם פעם יכולתי להגיד: “אחרי השלב הזה אתה עוצר”, פה זה יותר מורכב. גם השיח בתוך המשחק הוא שונה בהרבה ממה שאנחנו הכרנו: פעם שיחקתי עם החבר שיושב לצידי על הספה, היום זה עבר למשחק משותף און ליין – כל שחקן יושב בביתו ומשוחחים בצ’ט תוך כדי.

החיבור לילדים שלנו יכול להתקיים במשחק בשני רבדים: לשחק איתו או איתה ביחד, או להיות יותר אמפתיים בתגובות לפני, באמצע ובסיום המשחק.

אם אנחנו מחליטים לשחק איתם ביחד, כן חשוב שנכיר את המשחק עצמו, ונבקש מהילדים שלנו לספר לנו איך משחקים, תוך התעניינות כנה. זה יעזור לילד שלנו להבין שאנחנו בתוך עולמו, ולא רק מקבלים אותו אלא ממש רוצים להיות בתוכו. תחושה זו היא התחושה שאנחנו משוועים לה כאשר אנחנו רוצים לייצר זמן 1 על 1 עם הילדים. זוהי התחושה שמחברת ביני לבין הילד שלי באופן הכי מזוקק ואמיתי.

מאידך, גם אם זה ממש לא מתאים לנו או אנחנו לא פנויים פיזית או רגשית לשחק איתם, עצם ההבנה שלנו את חוקי המשחק, איך הוא עובד ומתי רצוי להניח לילד לסיים ‘לופ’ כבר תבטיח הפחתה בריבים באופן משמעותי.

על מנת שנוכל להתמודד, לעזור באופן פרקטי, ולצמצם עימותים, יש כמה דרכים פרקטיות:

1. אינטראקציה חברית – מפגש עם חברים בהחלט עוזר לשחרור דופמין מוגבר. אז אם נצמיד חבר אהוב לסיום אינטראקציה מסכית, זה יעזור מאוד לנחיתה רכה וסיום ללא ויכוחים.

2. מומלץ להציע מיד אחרי מסך מזון. אחד הדברים שמייצרים שחרור של דופמין זה מזון.

3. פעילות שוות ערך – אם יש לכם אפשרות או דרך להנדס את זה בצורה כזאת, אז מומלץ להצמיד לסיום המשחק אינטראקציה תחרותית שוות ערך. הכוונה שבפורטנייט יש המון תחרויות וזה עונה על צורך אמיתי שיש

4. לילד, אז אם יש לו או לה חוג כדורגל מיד אחרי סשן משחק, יהיה קל יותר לייצר את הניתוק.

לסיכום

“שפע צריך לנהל ולא להיבהל”. וחוץ מזה, העתיד שייך למחשבים וגירויים בלתי פוסקים. ההיסטוריה מראה וגם המחקרים, שאם חוסמים או מרחיקים בכוח לרוב זה מייצר תגובה הפוכה של מרד. אבל אני לא מדריכת הורים ולכן אני אדבוק בתחום הידע שלי: אנחנו כרגע בתקופת ביניים השופעת בהזדמנויות לחנך לצריכה טכנולוגית מטיבה. שווה להסתכל על התסכול הנוכחי כחלון הזדמנויות משמעותי להפוך את הילדים שלנו לצרכנים חכמים שמבינים לבד איך משחקי מחשב משפיעים עליהם ואיך מומלץ לצרוך ולנהל את הדבר הזה.

לכל התכנים