האויב הגדול של זמן 1 על 1

ידוע לכולנו שזמן איכות עם הילדים הוא חשוב, והוא ממלא אחר מטרות רבות. זמן זה ממלא את הצורך הרגשי של הילדים שלנו, תורם להתפתחותם הרגשית התקינה, עוזר להם להרגיש חשובים, שייכים, מוקשבים, וכמובן, גם משפר את הקשר האישי, היחסים בינינו והאווירה הכללית בבית.

הבעיה היא, שלעיתים, אנחנו ההורים לוקחים את הזמן הזה כ”משימה יומית” שעליה עלינו לסמן וי. מעבר לכך, אנחנו טועים לחשוב שזמן משותף כמו בילוי במסעדה, בית קפה, או אפילו ג’ימבורי וסרט (פעילויות שמהנות מאוד עבור הילד), נחשבים זמן איכות.

בכתבה זו חשוב לי לספר לכם שמסגרת הזמן הרבה פחות חשובה ממה שמתרחש בתוכה.

כדי שנוכל באמת להעניק לילדים שלנו את ה”איכות” בזמן האיכות שקבענו, חשוב שנכיר את הצרכים הפסיכולוגיים של הילדים שלנו, נבין למה הם הכי זקוקים מאיתנו, על מנת שנוכל להעניק להם את זה באופן ספונטני בזמן שאנחנו כן נוכחים.

מדובר על נוכחות רגשית מספקת, כדי שהם יגדלו בתחושה שהם חשובים לנו מספיק, ושירגישו אלינו קירבה רגשית בכל שלבי החיים.

אלפרד אדלר דיבר על המרכיבים של תחושת השייכות. דמיינו אותם כשאלות שהילד שואל את עצמו כמעט בכל רגע נתון – האם אני אהוב כמו שאני? שימו לב לחלק השני של השאלה: “כמו שאני”. לרוב, קל לנו להביע אהבה חום ועידוד כשהילד מתנהג “יפה”. אבל, כשזה לא המצב, אנחנו מעירים, או לחלופין מבקרים ומביעים תסכול, אכזבה וכעס. בפרשנות הסובייקטיבית של הילד זה עלול לפגוע לו בתחושת השייכות. כלומר, אוהבים אותי – אבל רק בתנאים מסוימים.

הקושי בהקשבה

לארי בן ה-6 נולד אח חדש. עד לרגע זה ארי היה ילד יחיד, נהנה מכל תשומת הלב, וכעת מרגיש מקופח או שקוף כי כולם מתעסקים רק ביצור החדש והמתוק שהגיע לעולם.

כשהתינוקי נרדם, אמא הציע לארי לעשות משהו רק שניהם. היא התיישבה לשחק איתו, ותוך כדי המשחק הוא התחיל לדבר בקול של תינוק. כשהוא הפסיד במשחק הוא התחיל ליילל ולהתבכיין בקול תינוקי ובצורה שלא אופיינית לו. האם הייתה מופתעת והתחילה לשאול “למה אתה מתנהג ככה?” וגם “זה תינוקי מאוד מה שאתה עושה ולא נעים לי איתך”.

אמא של ארי התעסקה בהתנהגות עצמה ובאיך להפסיק אותה, במקום לנסות להקשיב לקושי שעולה מתוך ההתנהגות. מבלי לשים לב, היא מתעלמת מהצורך הרגשי של ארי. מה המסר שארי מנסה להעביר לה בהתנהגותו? איך תוכל לתת מענה לצרכים של הילד שלה אם היא לא רואה את ה”אמת” שלו – המצב שבו הוא מצוי, התחושות שלו, הצרכים שלו.

מאידך, אם אמא של ארי הייתה מגיעה למפגש איתו ב”כוננות הקשבה”, היא הייתה יכולה להצליח לגייס איפוק – לעצור לפני התגובה, לנסות להקשיב למסר מאחורי ההתנהגות ולהביע תגובה אמפתית כמו “מתוקי שלי אתה עכשיו עושה קול של תינוק? “היית רוצה להיות תינוקי שלנו?”, ומשם, דרך חיוך קטן, והבנה של המצב, הייתה משדרת לארי שיש שביל בטוח ופתוח לשיתוף.

מהמקום הזה אפשר ממש לרפא את הפצע הרגשי של ארי ולתת לו את התחושה שהוא אהוב כמו שהוא.

האתגר הגדול בדרך להקשבה היא שקשה לנו לעיתים לנתק את ההתנהגות עצמה מהקושי שעומד מאחוריה. כשילד או ילדה באים אלינו ומבטאים קושי בצורה שהיא לא נעימה לנו, אנחנו לרוב נכעס ונתמקד ב”איך”, בעוד שאם אנחנו נקפיד לנקות את רעשי הרקע ולנסות להקשיב באמת לקושי, הם ירגישו שרואים אותם, מתייחסים אליהם, וקשובים. גם אם זו הייתה שיחה של דקה וחצי, היא יכולה למלא להם את הלב כמו זמן איכות של שעה.

ככל שנשתדל יותר להסתכל עליהם ולהכיר אותם – אנחנו נשפר את מיומנויות ההקשבה שלנו, ונעלה את הסיכוי שהם ירגישו קרובים אלינו, מחוברים אלינו.

הביקורת ונזקיה

אנחנו חיים בעולם מאוד תחרותי. ברוב מעגלי החיים אנחנו נמדדים על הציר האנכי – אחד ביחס לשני. בתחרויות, במבחנים, במקצועות, הכול נמדד לפני ציונים והערכות. לעיתים גם זו דרך חינוך שבה אנחנו גדלנו ומוטמעת בנו: הורים שתמיד העירו לנו וניסו לחנך ו”לשפר את הגרסה שלנו” בעוד שאנחנו, באופן בלתי מודע, הטמענו בעצמנו את הביקורת והשיפוטיות.

חשוב שנבין דבר אחד: הכול מתחיל באיך שאנחנו כלפי עצמנו. אם אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו, ומעירים לעצמנו, גם אם בקול וגם אם זה במחשבות – זה מוקרן החוצה לילדים, מחלחל אליהם, ולאורך זמן מייצר שתי בעיות: זה פוגע לילדים שלנו בדימוי העצמי, ומעלה סיכוי שיגדלו להיות ביקורתיים בעצמם. גם כלפי עצמם וגם כלפי אחרים.

חשבו רגע מי האנשים שהכי קרובים אליכם? עם מי אתם אוהבים לבלות? מה מיוחד בהם כל כך? אני אנחש שככל הנראה הם מקבלים אתכם עם כל החסרונות והיתרונות, נכון? הם בטח יודעים להקשיב לכם ולהיות אמפתיים כאשר עובר עליכם משהו.

אותו הדבר עם הילדים. דמיינו שיש לילדים שלנו מחסום בתוך הלב. המחסום הזה יורד בכל פעם שהם מרגישים בטוחים ואהובים ללא תנאי, ועולה בכל פעם שהם מרגישים נשפטים. אם אנחנו בזמן האישי עם הילדים שלנו, אפילו נעיר פעם אחת על איך שהם מתנהגים, או לבושים או מדברים, באותו רגע אנחנו מעלים את המחסום הפנימי הרגשי הגדול ואיבדנו אותם.

עכשיו נגיע לחלק הפרקטי.

כוננות הקשבה

הכול מתחיל מנקודת מוצא רגשית. בימים בהם אנחנו עמוסים בעבודה, עייפים מאוד, מותשים או מדוכדכים, אם אפשרי, כדאי שניקח לעצמנו שתי דקות בלבד של הכנה רגשית. זה יכול להיות שתי דקות של נשימות עמוקות, שיר שמרגיע אותנו, ושיח עם עצמנו – מה חשוב לנו שיקרה בזמן הזה עם הילד/ה שלי? מה יעזור לי כרגע כדי להצליח להיות פנויה רגשית? מה יעזור לי כדי להצליח לא להיות ביקורתית? לא להעיר? ברגע שאנחנו נשקיע זמן (באמת מאוד קצר) בשיח עם עצמנו, אנחנו נוכל להגיע למפגש הזה במצד תודעתי רגשי הרבה יותר פנוי להכלה. בעצם מדובר על –

תיאום ציפיות עם עצמנו

בהרבה מקרים, אנחנו מגיעים למפגש האישי עם הילד/ה עם סוג של פנטזיה בראש – נשב ביחד, על כוס שוקו, נדבר בפתיחות על החיים, נתחבק ונצחק… בפועל, לא תמיד זה המצב. לעיתים הילד/ה שלנו עברו יום לא טוב, עצבניים, וכל הצעה שלנו לפעילות משותפת נדחית על הסף. לעיתים, הם בכלל לא מעוניינים בזמן איתנו ואז אנחנו נעלבים עד עמקי נשמתנו. תיאום ציפיות עם עצמנו זו היכולת שלנו להפנים שאין לנו שליטה על שום דבר ואף אחד חוץ מעל עצמנו. הכוונה היא שאנחנו מכינים את עצמנו לכך שאין לנו שליטה על הילדים שלנו, על מצב הרוח או ההתנהגות שלהם בזמן הזה. ואם נצליח ללכת שלב אחד מתקדם יותר, אף נצליח להכיל את ההתנגדויות שלהם ואולי גם לעזור להם.

לסיכום

כדי לוודא שכל אחד ואחת מהילדים שלנו מרגישים תחושת שייכות במשפחה, תחושה כזו שרואים אותם והם מורגשים, זה לאו דווקא הזמן הקבוע שאני מבלה איתם ביום, אלא זה איך אני עבורם במסגרת הזמן הזו. דרך הקשבה איכותית ועידוד, סבירות גבוהה שאמלא להם את המיכל הרגשי, ואצליח לתת מענה למרכיבי תחושת השייכות.

וזכרו, אם יש תקופות שאנחנו לא מספיקים להיות הרבה עם הילדים יש עוד כמה דרכים להזכיר להם כמה הם חשובים לנו, ולייצר הזדמנויות לחיבור.

זה לא תמיד כמות הזמן אלא איכות הזמן. במעט אפשר לייצר הרבה.

לכל התכנים