מיומנה של אימא למשפחה מרובת ילדים

נתחיל מהסוף:

אני אימא למשפחה מרובת ילדים, שמונה ב”ה. ארבעה בנים וארבע בנות (בסדר הזה!). שיהיו בריאים. אני מודה יום יום על הזכות שנפלה בחלקי.

עכשיו נתחיל מהתחלה…

עוד יום עבודה הגיע לקיצו.

עוברים ממסגרת חינוכית אחת לשנייה כדי לאסוף את המתוק או המתוקה שממתינים בעיניים כלות לאימא שכבר תגיע.

אוספים תיק, דף יצירה, בגדים שהוחלפו ומיד קופצים למסגרת הבאה.

איכשהו מגיעים הביתה, אני עוד עם התיק על הגב, ועם שאר ה”משלוחים” שנאספו מהגנים,  משתגעת להחליף ל”מדי ב”, להתפנות לשנייה ולקחת אוויר ואז זה מתחיל:

“אימא, את יודעת שמיה לא רצתה לשחק איתי היום?”, בעוד זה מדבר וזה בא עם החוויות שלו מהיום ופתאום זה מצטרף ומבקש לשתף… תמונה אחת מחיי היומיום.

אני זוכרת את השאלה הנפוצה ביותר שנשאלתי בזמנו כאימא לילדים רכים וצפופים בסדר הלידה. איך את מוצאת את הזמן להעניק יחס אישי ותשומת לב לכל אחד מהילדים?

האמת היא שכיוון שזכיתי בזמנו לעבוד במשרה תובענית וגם האיש שלי היה טרוד בהקמת מפעל החיים שלו, אני זוכרת שלכל רגע בחיי עם הילדים הייתה “כתובת”. תשומת לב בכל רגע ובכל הזדמנות אפשרית:

בגן השעשועים, עם התינוקת על הידיים, מתנדנדת עם שני הגדולים יותר תוך כדי זמזום שירי החג או התקופה, מגלגלת איתם שיחה על מה שעבר עליהם במהלך היום, חורזת חרוזים או חדה חידות.

מודה לזה על העזרה שהושיט הרגע לאחיו בכך שסייע לו בנעילת הנעליים ושבזכותו נחסכה לי התכופפות. וכמה שזה משמעותי כשמדובר בבטן של חודש שביעי.

לחזור הביתה לסשן של שיעורי בית-מקלחות-ארוחת ערב-הרדמות, כשלאורך הערב עוברת מילד לילד, להציץ שזה מסתדר עם המטלות שנתנו לו מבית הספר, מרימה אגודל למתוקה שסידרה כל כך יפה אחריה וכרגע עסוקה בלארגן גם את הסלון, מפרידה בין השניים שהתחילו מריבה ומריצה לכיוון המקלחת.

יש את הימים האלה שהבוקר מתחבר לשעות העבודה, לאחר הצהריים והערב עם מיליון משימות בזמן כל כך קצר.

לקחת לחוג, לפזר לחברים, לקבוע ריפוי בעיסוק ולזכור לתקתק את הטופס 17, לעבור דרך הגינה עם הקטנים במעט זמן שעוד נותר עד למטלות הערב של ארגון הבית, שיעורים, מקלחות והרדמות.

כן, אין רגע דל.

אני זוכרת את הרגע הזה של סוף היום, הבית שקט אך הקירות עדיין פולטים את האנרגיה שנאגרה בהם במהלך הבוקר, אחר הצהריים והערב.

מנסה להבין מה היה פה בכלל והאם כל ילד וילדה בבית הזה קיבל את שלו?

האם ראיתי את העצבות של זאת (כן, ראיתי!), האם היא קיבלה מענה, עין טובה וחיבוק לעידוד ולמילוי מצברים?

וזה שכל כך רצה לספר לי, האם הייתי שם מספיק עבורו במלוא בתשומת הלב? בקשר עין?

האם עניתי מספיק בסבלנות? חייכתי לזה שכל כך רצה לשמח אותי?

במבט של עשרים שנה לאחור, אני יכולה עוד להיזכר בטעם של חשבון הנפש באותן שנים עמוסות לעייפה.

ריבוי המשימות בכל תחומי החיים בשנים האלו כשכולם כל כך זקוקים לי, לתשומת הלב, למילת עידוד, לעזרה טכנית ולתחושה שאני נמצאת כאן עבורם. ויש את האיש שלצידי והזוגיות שצריכה לקבל את המקום המיוחד שלה, ויש גם אותי. כן גם אני שמתבוננת קדימה ומנסה לפלס את הדרך שלי להתפתחות אישית.

כל כך הרבה אנרגיות בכל כך הרבה תחומי עניין. מאתגר!

אז איך אפשר להכניס גם יחס אישי כלפי כל אחד מהילדים כשיריעת הזמן קצרה מלהכיל?

יחס אישי צעד אחרי צעד:

1. שלבו את הילדים במשימות החיים שלכם:
   ממתינים שהחוג של הילד יסתיים? קחו את אחד הילדים להשלמת קניות במרכז הקניות הקרוב. על הדרך הוא יעזור לכם להשלים את רשימת הקניות וירגיש מועיל ויכול. ספרו לו כמה הוא עזר לכם וכמה נחמד היה לעשות את זה ביחד אתו. בהתארגנות לארוחת הערב צרפו את הילד התורן לעזרה. כשהידיים עובדות, הלב מתרחב והשיתופים והשיח זורמים.
2. מידי פעם צאו מעט מוקדם מהעבודה ותוציאו את אחד הילדים מעט מוקדם מהמסגרת או מהצהרון. תעברו דרך גן השעשועים ותתנדנדו איתו, תעברו דרך המכולת השכונתית ותוך כדי השלמת הקניות, תרכשו צ’ופר רק עבורו. הוא יחיד ומיוחד בדקות הזהב האלה!
3. כשהם בגן השעשועים, תעשו מאמץ להתרכז בהם. תרימו מידי פעם אגודל ותסמנו לה שראיתם עד כמה היא התאמצה לטפס על הסולם של המגלשה הגדולה וכמה היא מתנדנדת יפה ובאופן עצמאי בנדנדה.
4. בשעות הפנאי בבית, כשהם מסתובבים שם ביניכם, תעשו מאמץ להישאר בפניות. עד כמה שאפשר ללא מחשב / טלוויזיה או נייד. הילדים מסתובבים שם ביניכם וכשהם רואים שאתם לא פנויים, במקרה הטוב ילכו לעיסוקיהם (מסכים?). ובמקרה הפחות טוב ימצאו את הדרך לגרום לכם להוציא את הראש מהנייד באמצעות מריבה שתיווצר בין האחים או שלפתע יישפך להם / יתלכלך להם.
5. פזרו לייקים, תרימו אגודלים וספרו להם מידי פעם מה אתם מזהים בהם דרך פעולה שהם ביצעו זה עתה. כשהילד לבש פיג’מה והתארגן לשינה, ציינו שיש כאן ילד עצמאי! הילדה סייעה לאחותה לארגן את החדר, ספרו לה כמה נדיבה שהיא ועד כמה היא יודעת לסייע כשצריך! ההערות הקטנות האלה שנותנות לילד שלכם תחושה שהמאמץ שלו ניכר, ונראה. שום דבר הוא לא מובן מאליו. וכלום לא נסתר מעיניכם!
6. ותרו על ייסורי המצפון. סיימתם יום בתחושה שלא הייתם שם מספיק עם תשומת לב לילד או לילדה? לא נורא, מחר יום חדש!

הזדמנות נוספת להתמקד בה ולסמן לה, אני כאן איתך ועבורך!

בהצלחה!

נחת ושמחה מכוווולם!

לכל התכנים