תיאור מקרה

תשובת הפסיכולוגית:
רתם מילמן – זמיר, פסיכולוגית קלינית, ”מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת“
לעתים אנו נתקלים באדם, שמה שהוא אומר שפשוט אינו מובן לנו. מול התחושה הזו לרוב נגיב באופן אוטומטי – נבטל את דבריו, נקטלג אותו באופן מסוים, או נעבד את דבריו כך שיהפכו למובנים יותר עבורנו – זו התנגדות, זו גחמה, זו אי הבנה וכו'. אולם כשמתרחשת מולנו צרימה של אי הבנה, זו הזדמנות עבורנו לבחון את הקשב שלנו. כל משמעות נוצרת בעצם בתווך שבין השומע למקשיב, שנוצר בכל שיחה ובכל רגע בתוך השיחה מחדש, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשיח טיפולי.
כך, דווקא כיוונון מחדש של הקשב שלנו יכול לגרום לדברים להישמע לנו באופן בהיר יותר.
בהקשר למקרה המתואר ננסה לחלץ מתוך הידע הנתון מה עשוי להיות חבוי בדברים שנאמרו לנו, שכשלעצמם עלולים להישמע לא רציונליים, לא מובנים, מתנגדים.
הפונה הנוכחית משקפת לנו דרך כמה וכמה מחוות רגשיות את מצוקתה – היא בוכה, עייפה, מסרבת בתוקף.
חשוב לזכור כי בבסיסה של כל פניה לעזרה טמון סבל כלשהו. בבסיס הסבל, על פי רוב, מקופלת הכמיהה להכרה. כשאנו נתקלים בהבעת רגש שמפתיעה אותנו, לכאורה לא מותאמת, מצטרפת להתנהגות שנראית לנו בלתי רציונלית, כשאנו נתקלים בניגוד בין עמדתו המוצהרת של האדם להתנהגותו בפועל, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו: מה פיספסתי? איזה חלק מתוך הנפש שמולי פונה אלי עכשיו? את מי לא השכלתי לשמוע? רבות כשאנו נתקלים בצעקה רמה מדובר בחלק אצל הפונה שלא השכלנו להפנות אליו את הקשב שלנו, אשר עושה מאמץ לקרוא לנו, להסב את תשומת לבנו, לדרוש, לתבוע, את הכרתנו.
אם נתייחס לכל דיבור של מי שעומד מולנו כאל אירוע בודד, כזה שמתרחש באופן חד פעמי במפגש הייחודי שלנו עמו, נוכל לנסות ולהבין אותו באופן שחורג מההמשגות האוטומטיות שלנו. "בסרט הזה כבר הייתי", אומרת המטופלת ואנו איננו יכולות שלא להתרעם על הפספוס שלה את האיכות הייחודית של המטפלת שמולה, של מה שיש לה להציע לה. אולם, האם אין אנו חוטאות לה באותה מידה? בסרט הזה כבר הייתי – עוד פונה שלא רוצה לאכול שומנים.
אבל אם נפרק עצמנו מעולה של הסכמה המקבעת הזו, אולי יתפנה בנו מקום לשאלה למשל, מהם השומנים עבורה? מה המילה הזו מסמלת בשבילה שמביאה אותה לרגשות עזים כל כך? "השומן" סומן במאבק האישי שלה בתור "מה שמפריע בתהליך".
פעמים רבות פתיחת פרספקטיבה רחבה יותר תאפשר לנו להבין את המשמעויות האישיות שמטעין הפונה בתוך המילים שלו. "שומן" כאן היא מילה טעונה, אך איננו מבינים עד הסוף מה היא מסמלת עבור הפונה. כדי לנסות לסייע לה להתמקם אחרת אל מולה, עלינו להבין מהו המטען שמשוייך אליה.
יתרה מזאת, הפונה מתארת "תהליך". גם כאן, ניתן לעצור ולא להניח באופן אוטומטי שאנחנו מבינות עד הסוף את משמעות המילה הזו עבורה. נוכל אם כך לנסות לברר – מהו התהליך שהיא מבקשת לעשות? האם הוא חלק מתהליכים נוספים, רחבים יותר? איך התהליכים הללו משתלבים זה בזה? בתוך סיפור חייה, שאך חלקיק שלו נתון לנו מעלה, מתוארים תהליכים רבים ומורכבים המתרחשים בו זמנית – אמהות לתינוק חדש, התמודדות עם סוכרת, חיפוש עבודה, התארגנות לקראת הריון נוסף ובתוך כך- התמודדות עם שינויים בגוף. אולי הביטוי שלה, המעיד על כך שהיא "עייפה מכל זה" יכול להיות מובן באור חדש באם נבין יותר לעומק מהו "כל זה".
על ידי גיבוש עמדה של קשב פתוח, בפרט לכל מה שנאמר לנו "בין השורות", נוכל להתמקם מול הפונה בעמדה מצטרפת ומאפשרת, שתיצור עבורה מרחב בטוח של שותפות ותעורר בה אמון ומוטיבציה, אך מעבר לכך גם תאפשר לנו לקרוא באופנים נוספים את הטקסט של הפניה ולפענח אותו בצורה שתוכל לפתוח אופקים חדשים של משמעות עבורנו ועבור הפונה.
כך, יתכן למשל (וזו הצעה למחשבה, אך תמיד נרצה לברר ולדייק את הדברים אל מול הפונה הספציפית) ש"השומן" מסמן עבור הפונה המסויימת הזו את אותו מכשול ממוקד שמפריע לה בדרך לביצוע של כל משימות החיים הרבות והדורשניות הניצבות כרגע מולה. לכן, יתכן כי עמדה עיקשת מולה נתפסת עבורה כהצטרפות למכשול, ולפיכך כהכשלה של כל התהליכים בחייה שהיא מנסה לבצע. שינוי העמדה וחבירה אליה יכול לסייע לה לתת אמון ועם הזמן להיפתח לאפשרויות נוספות לתפיסה, המשגה והתמודדות עם המצב הנתון.
בפועל, מה שאני מציעה להשמיע באופן ברור לפונה הוא "בואי תעזרי לי להבין אותך טוב יותר. כנראה יש משהו שאני מפספסת". עמדה אמפטית שנותנת לגיטימציה למצוקה יכולה לחלץ אותנו מהוויכוח הקונקרטי על התפריט. על מנת לעודד שיתוף פעולה יש ליצור אמון ונכונות. לפיכך, חשוב שהפונה תחוש בטוחה ומובנת. מאמץ מצדנו להבין יכול לעודד אותה לפגוש אותנו בסופו של דבר בחצי הדרך. אם נבין מהי המצוקה שמתעוררת בה כרגע, נוכל אולי להבין מהו המכשול שהשומנים מייצגים עבורה, ולעזור לה לנוע.