על שיפוט, על ביקורת ועל רוח האדם

שמה היה לואיז. זה התחיל בערך בגיל תשע. אמה אמרה לה שהיא חייבת לשים לב למה שהיא אוכלת. ובאמת, בארוחות היא הייתה מקפידה לשים לב. אחר-כך הייתה אוכלת לבד, בחדרה, כריכים וממתקים. היא השמינה מאוד, למרות פליאתה וחרדתה הגוברת של אמה, בעוד אביה מזכה אותה במבטים אוהבים וחמים. בתיכון, אף אחד לא ממש שם אליה לב. היו לה רק שתי חברות, גם הן התפלאו על הפער בין האכילה המדודה והזעומה שלה בקפטריה של בית הספר ובבילויים המשותפים, ובין ההשמנה העצומה שלה. "היא כזו" הן אמרו. גם הן לא ידעו שהיא אוכלת לבדה, בלילה, במיטה. במקום בו הרגישה היא עצמה.
אחר-כך היא הלכה לקולג' לנשים בלבד. למנוע את המבוכה. היא הכירה את קרי, בחורה עם מצבי רוח פתאומיים. היא הפכה לחברתה הטובה. קרי ידעה שהיא אוכלת בסתר. אחרי שנה קרי הכירה בחור. היא ידעה שמשהו הולך להשתנות. היא הציעה ללואיז עזרה, "עזרה אמיתית" כלשונה, לעשות דיאטה. זה הצליח, למרות תחושת הרעב התמידית ותחושה עמומה של התרחקות מעצמה. לואיז הפכה לנערה דקיקה ומצודדת. היא הכירה את ריצ'רד, שותף צעיר של אביה במשרד עורכי הדין. הם התחתנו. סיפור הצלחה, באושר ועושר. לואיז נכנסה להריון. היא התחילה להשמין ולהשמין. אמה שמה לב, גם ריצ'רד. היא אמרה שזה יעבור. אבל זה לא עבר. אחרי הלידה היא חזרה למשקל הקודם שלה, היא התחילה לאכול שוב בהיחבא. היא ידעה שימי הנישואים שלה עם ריצ'רד ספורים.
לואיז היא גיבורת הסיפור המרתק "הנערה השמנה" של אנדרי דביוס. בלואיז ובסובבים אותה מקופלת כל הדרמה של ההשמנה ואופני השיפוט או הביקורת שעוטפים אותה. דרמה, שמאמר זה מבקש להבין.

*
להבין שיפוטיות פירושו להבין את המרחב האנושי ואת האפשרויות הגלומות בו. ההשלכות של השיפוטיות על חיינו וחיי הקרובים לנו הן דרמטיות ובכוחן לשנות מן היסוד את דרכנו כבני אדם, כמטפלים, כהורים, כמחנכים וכמתקני עולם.
דרכי להבנת השיפוטיות והביקורת תהיה הפוכה מן המקובל. במקום הגדרה ישירה, אבקש לשאול על ניגודה של השיפוטיות. כאשר מדובר במושגים עמומים ומורכבים מן הסוג זה, הדרך הזו מתבררת כפורייה במיוחד. כפי שנראה, ההתבוננות על הניגוד איננה מגלה רק ניגוד אחד, אלא רשת שלמה. אילו היינו מחפשים הגדרה ישירה אחת, היינו מצמצמים במקום להרחיב.
אך יש כאן גם מובן מעשי חשוב. אנחנו חשופים כל הזמן לשיפוטיות: מבני הזוג, מעמיתים לעבודה, בהכרעות המקצועיות, ברחוב, ברשתות החברתיות. השיפוטיות עשויה לטלטל אותנו או לרומם אותנו. השיפוטיות עשויה לפגוע בעבודתנו המקצועית או בקרובים לנו. ולכן, לעתים אנחנו עשויים לבקש מעצמנו או מאחרים להימנע מהשיפוט: "אל תהיה שיפוטי". אך מה פירוש הדבר? אם לא אהיה שיפוטי, מה כן אהיה? אנו נגלה שאנחנו יכולים להיות או לנהוג ביותר מדרך אחת.

השיפוט הוא ההכרה שהמערכת המושגית שלנו מוגבלת, שאני תמיד כפוף לדעות הקדומות הבלתי מבוססות שיש בתוכי. אני רגיל לאוכל מסוים, ולכן כל מה ששונה ממנו הוא בלתי ראוי. אני אוהב מוסיקה מסוימת ומי שחורג ממנה הוא מוזר. אני נמשך לאסתטיקה מסוימת ומי שחורג ממנה הוא דוחה. אני רואה את העולם בצלמי ובדמותי. מול השיפוט הזה עומדת הפתיחות, עומדת הכרת המוגבלות שלי וההכרה שישנן אפשרויות נוספות.

ביטול השיפוטיות
הניגוד הראשון והקיצוני ביותר לשיפוטיות יכול להיות הביטול המוחלט שלה. אנו עשויים לבקש ממישהו להימנע לחלוטין משיפוט. להסיר מעיניו את המשקפיים אשר מחלקות את העולם לראוי ולא ראוי.
יש להבחין בין הימנעות משיפוט ובין השהיית שיפוט (suspension of judgment). הראשון מבקש מאיתנו ביטול מוחלט או תהליך של שינוי עמוק על האופן בו אנו תופסים את המציאות. השני עשוי להיות תהליך מתודולוגי רגעי.

אנו עשויים לבקש ממישהו לראות את הדברים "כמו שהם", ללא הערכה וללא מרחב המשמעויות המתלווה אליהם. הדרך לעשות את זה עשויה להיות באמצעות הוספת צמד המילים "בסך הכול", או, בלשון סלנג, להוסיף את הביטוי "כולה" (koola). מישהו מתרגש מרכב חדש ויוקרתי שהוא רכש, ואנחנו עשויים לומר "כולה אוטו שמסיע אותך ממקום למקום, מה אתה עושה עניין". כך גם אנחנו יכולים להתייחס לגוף האנושי דרך התיאור הפיזיולוגי הניטראלי שלו. למראה תמונה של שדי אישה, מישהו יכול לומר: "בסך הכול בלוטות חלב מוגדלות", או כאשר אנו נתקלים באדם שמן, להתייחס רק לנתונים הפיזיולוגיים היבשים ולומר "בסך הכול מדובר בגוף בעל משקל שונה". במובן זה ניגודו של השיפוט היא סתמיות או אדישות.
למרות הקסם או העוצמה שיכולה להיות לדרך הזו, זו דרך מסוכנת ואפילו לא מוסרית. לעתים אנחנו עשויים ללכת בנתיב הזה בכדי להתמודד עם כישלון או ביקורת. למשל, אם אני נכשל במבחן אני עשוי לומר "בסך הכול מבחן, לא צריך לעשות עניין", אך בדרך זו אני עשוי למוסס כל ערך ולהפוך את העולם שלי לחסר ערך. האדם הוא יצור של משמעויות ומרחב חייו טובל במשמעויות. סתמיות היא האויב הגדול של המשמעות ושל הערך. ביטול השיפוט הוא ביטול האדם. ההתנהגות האנושית או התוצרים האנושיים הם אף פעם לא ניטראליים.
ולכן, כאשר אני מבטל שיפוט אני עשוי לבטל את זה שעומד מולי. מה שסתמי עבורי, הוא בעל משמעות עבור מי שעומד מולי. להפוך דבר לסתמי עשוי להפוך להשפלה. אפשר לומר שהעומד מולי "בסך הכל מנענע את גופו" בעוד שלמעשה הוא רוקד. אפשר לומר שהעומד מולי "בסך הכל מניח על עצמו חתיכת בד ורצועות עור" בעוד שהוא מתפלל. אפשר לומר שלזה שעומד מולי "יש בסך הכול קצת שומן על הגוף", אבל אז אני מתעלם ממרחב המשמעויות שעוטף אותו. לעתים, אכן השמן עשוי לבקש להיעלם בגופו מן המרחב של משמעויות בשל הקושי העצום שהוא מעורר אצלו. אך היעלמות זו איננה אפשרית ואף איננה אנושית. למעשה, מאמר זה לא היה בא לעולם ללא מרחב זה וסיפורה העצוב של לואיז היה חסר מובן עבורנו. כמו כל ספרות טובה, היא מניעה את היסודות העמוקים שלנו.
ללא השיפוט, אני גם עשוי לבטל את ההצלחה של העומד מולי. אם מישהו הצליח להוריד ממשקלו, אני עשוי לומר: "בסך הכול ירידה של מספר קילוגרם במשקל הגוף שלו", מבלי להבין שמה שעומד מאחרי זה היא מסכת חיים שלמה של התמודדות ושינוי אורח חיים.
אנחנו יכולים להעלות בדעתנו עולם בו גופו של האדם (ובתוך כך מימדיו) יהיה חסר חשיבות או משמעות. למשל, יש הסבורים שבעתיד לבוא המרחב הוירטואלי עתיד לבטל לחלוטין את השפעתו של הגוף האנושי על חיי האדם. הוא יוכל לאמץ לעצמו כל דמות וירטואלית שיבחר ובחלומות הורודים אפילו לוותר על הגוף לחלוטין ולגבור על המוות. אמנם, כבר היום המרחב הוירטואלי מאפשר לצמצם באופן ניכר את מידת ההשפעה של צורת הגוף ומימדיו על משמעות מעשיו ותוצריו של האדם, אך עדיין אנחנו לא שם. משקלו של האדם עדיין נוכח במרחב המשמעות, ולכן התעלמות תהיה השפלה וביטול ולא מעשה חסד. אנחנו צריכים למצוא נתיב אחר. נתיב המתקיים בתוך המרחב של השיפוט ולא מבטל אותו.
ולכן, מן השיפוט לא נוכל להימנע. הביטוי "אל תשפוט" הוא חסר מובן שכן הוא כרטיס הכניסה למשחק האנושי. השינוי לא יהיה ב"אל תשפוט", אלא בתוספת שתופיע לאחריו.
*
מרגע כניסתנו למרחב המשמעות והשיפוט, מקור השיפוט או ההתמקדות בשיפוט יכולה להיות באחד (או יותר) משלושת האלמנטים המרכיבים את הסיטואציה בה השיפוט מתרחש. השופט, מושא השיפוט והאדם הנשפט. למשל, כאשר במוקד השיפוט עשוי לעמוד התבשיל המהביל של אשתי, מקור השיפוט שלי יכול להיות אחד משלושה. הוא יכול לנבוע מהעולם שלי וממה שאני רגיל אליו: הטעמים מהילדות, ההיסטוריה, הכשלים הפסיכולוגיים שמייצרים גועל או השתוקקות או הדעות הקדומות שיש לכל אחד מאיתנו. כאן מקור הביקורת הוא בשופט עצמו. השיפוט יכול לנבוע מהתמקדות בתבשיל (מושא השיפוט). כאן אני יכול להשוות את זה באופן "אובייקטיבי" לדרך בה ראוי לבשל תבשיל מן הסוג הזה, למומחיות, לטעם הקהל או למתכון ידוע. ולבסוף, השיפוט יכול להיות של אשתי בעצמה (האדם הנשפט): של אישיותה, של היכולות שלה ושל התכונות שאני עשוי לשייך לה (מומחיות לצד חוסר מקצועיות, רשלנות לצד הקפדה על הפרטים). באותו אופן, אני עשוי לשפוט את האדם השמן. מקור השיפוט יכול להיות המושגים שלי, הוא יכול להיות המשקל עצמו באופן אובייקטיבי, והוא עשוי להיות האישיות שעומדת מעבר למשקל. פעמים רבות חוסר הראייה של אישיות זו והפרדה העקרונית בינה ובין הגוף הנושא אותה, היא הבעיה העמוקה ביותר של השיפוט. עתה נתבונן מקרוב בכל אחד מרכיביו של שילוש זה שמייצר מובן אחר לדרישה "אל תשפוט".

הפתיחות או החמלה מבקשים מאיתנו לראות את הפער בין האדם ובין המשקל שלו. הם אינם זהים. כישלון כאן עשוי להוביל לסיטואציה בה אינני רואה את הפרט מעבר לתכונותיו. כך גם עם האדם השמן. עשויים להיות לו מימדים רבים וטרדות רבות. חייו ועולמו עשויים להיות בתוך תהליך חשוב וייחודי. אך ה"שופט מתוך עצמו" עשוי לראות רק את המשקל שלו, את היותו שמן, ובכך להפוך אותו לשקוף ולרמוס אותו.

פתיחות וחמלה 
אנו כפופים למערכת המושגים שלנו ולהיסטוריה שלנו. בסופו של דבר, אנו כלואים בתוך התודעה הפרטית שלנו, וקשה מאוד להחלץ ממנה. מכאן נובעים מרבית השיפוטים, לצד הכשלים שלנו. למעשה, איננו שופטים את מה שעומד מולנו, אלא את עצמנו. כאן, הניגוד לשיפוט הוא פתיחות ואפילו חמלה. השיפוט הוא ההכרה שהמערכת המושגית שלנו מוגבלת, שיש לנו קוצר ראייה, שהרשת שאני מניח על העולם יכולה להיות אחרת, ושאני תמיד כפוף לדעות הקדומות הבלתי מבוססות שיש בתוכי. אני רגיל לאוכל מסוים, ולכן כל מה ששונה ממנו הוא בלתי ראוי. אני אוהב מוסיקה מסוימת ומי שחורג ממנה הוא מוזר. אני נמשך לאסתטיקה מסוימת ומי שחורג ממנה הוא דוחה. אני רואה את העולם בצלמי ובדמותי. מול השיפוט הזה עומדת הפתיחות, עומדת הכרת המוגבלות שלי וההכרה שישנן אפשרויות נוספות.
כאן מסתתרת הנחת יסוד בעלת חשיבות עצומה בעלת טווח רחב יותר מהשמנה או אסתטיקה. כאן טמונה ההנחה שהאדם הוא יצור של אפשרויות, ושהוא תמיד יכול לעשות מעצמו יותר. הוא איננו חפץ שסך תכונותיו נקבע מראש, ואיננו חיה שכפופה לאינסטינקטים שלה, אלא יישות שהאפשרויות תמיד פתוחות בפניה. הבסיס לגזענות, למשל, היא בדיוק ביטול של נקודה זו. האנטישמי יראה ביהודי מישהו שהוא רק יהודי לפי מערך המחשבות והדימויים שלו. מישהו שאיננו יכול לחרוג מן הסטריאוטיפ שלו. כך יכול להיות גם בין חברים. יש וחבר, שבדרך כלל הוא ביישן ונוטה לעמוד בצד בסיטואציות חברתיות, מחליט לפתע לבלוט, לרקוד או להצחיק. אנו עשויים לומר לו "מה קרה לך? לא מתאים לך". כך אנו מנסים לסגור אותו בתוך עולם המושגים שלנו ולא לאפשר לו לחרוג ממנו ולממש את האפשרויות האינסופיות המגולמות באנושיות שלו.
הפתיחות או החמלה מבקשים מאיתנו לראות את הפער בין האדם ובין המשקל שלו. הם אינם זהים. כישלון כאן עשוי להוביל להשפלה רדיקלית. דהיינו, לסיטואציה בה אינני רואה את הפרט מעבר לתכונותיו. סיטואציה בה הוא שקוף. זהו למשל הכשל העמוק של הטרדה מינית. פלוני איננו מוכן לראות באישה שלפניו פרט עם אישיות, אפשרויות והיסטוריה, אלא אישה בלבד. הוא רואה בה את סך התכונות או המחשבות שהוא מייחס לאישה. היא יכולה להיות עמוקה ומורכבת, היא יכולה להיות מוטרדת מהקריירה שלה או במחשבות על ילדיה, אך הוא יכווץ את כל אלו להיותה אישה, ויבקש למשוך אותה רק למשחק בין המינים. היא שקופה עבורו. כך גם עם האדם השמן. עשויים להיות לו מימדים רבים וטרדות רבות. חייו ועולמו עשויים להיות בתוך תהליך חשוב וייחודי. אך ה"שופט מתוך עצמו" עשוי לראות רק את המשקל שלו, את היותו שמן, ובכך להפוך אותו לשקוף ולרמוס אותו. כאן אנו מבקשים: "אל תשפוט, תהיה פתוח, תגלה חמלה שדרכה אפשר לראות את האחר מעבר לסך תכונותיו".
הדרך לפתיחות ולחמלה כרוכה בנכונות להבין את המוגבלות העקרונית של השיפוטים והמושגים שלנו. מספיק שנתבונן בתוך עצמנו ונגלה כמה פעמים טעינו וכמה פעמים נכשלנו. כמה פעמים הייתה לנו דעה מוצקה על זהויות אנושיות מסוימות, וכמה פעמים היא התפרקה. לעתים הדבר מתרחש בשל התבגרות, לעתים בשל היכרות עם תרבות או תת-תרבות אחרת. הדרך לחמלה ולפתיחות עוברת דרך ההכרה שכל המושגים שלנו יכולים להיות אחרים והם תמיד על תנאי. היא עוברת דרך ההכרה הפנימית שהחיים האנושיים גדולים מכל תיאוריה ומכל מושג.

קבלה והכרה 
ישנו שיפוט אחר. זהו השיפוט של הדבר עצמו בפני עצמו. תהא זו יצירה של מישהו, יהא זה התבשיל של מישהו או יהא זה משקלו. ניתן לכנות את השיפוט הזה שיפוט אובייקטיבי – גם אני כפוף למערכת גדולה ממני. איננו יכולים להתעלם מן הדבר ומן הערך שלו במרחב הפומבי. להפך, ללא שיפוט מן הסוג הזה לא תהיה התקדמות חברתית ותרבותית. יצירה מתחרה מול יצירות אחרות, תבשיל מתחרה מול תבשילים אחרים, ומשקל מתחרה מול משקל ממוצע או אידיאלי. להתעלם מכך, פירושו להתעלם מן ההישג או הכישלון, משגשוג או דעיכה. התעלמות כזו תתפרש כשקר וכהונאה. כאן לעתים מתחיל תהליך של תיקון ממשי. אינני שופט את האחר ביחס למושגים שלי, אלא ביחס לאפשרות שלו להיות נוכח במרחב הפומבי של משמעות והישג.
הניגוד לשיפוט כאן הינו קבלה. ישנו רגע בו אני עשוי להבין שהבן שלי לא יהיה מסי או רונאלדו. יש כאן הכרה אובייקטיבית במידת ההישג האפשרי שלו. כאן אני יכול להיאטם, אך כאן אני יכול גם לקבל. לא תמיד ולא כל אחד יכול להיות באותו מעמד ובאותו הישג בכל תחום. רגע הקבלה, שלי או של האחר, הוא רגע מכונן בחיי האדם. גם השמן יכול להגיע אל הרגע בו הוא מבקש לקבל מידה מסוימת של המשקל שלו, כזו שאיננה עומדת עדיין באידיאל האובייקטיבי. אבל רגע הקבלה הזה איננו פשוט. רגע הקבלה הזה אין פירושו התעלמות, אלא הכרה.
אבל הכרה זו אין פירושה כניעה, אלא התמודדות. אין פירושה עצימת עיניים מזויפת, אלא העמדה בפרופורציה. מטרתה איננה לנעול את השמן, או את כל מי שאנו מקבלים את זהותו ותכונותיו, אלא שלשחרר אותו מהערך הטוטאלי והמשתק שעשוי להיות מגולם באפשרות קבלה זו. אחת הדרכים ל"קבלה משחררת" היא הומור.
הדבר שאנו מסרבים לצחוק עליו, הוא נקודת החולשה שלנו והוא סימן לאי-קבלה שלו. לצחוק על דבר, אין פירושו לזלזל בו, אלא רק להשהות את השיפוט שלו לרגע אחד. ההומור מאפשר להפריד בין הערך שאני או העולם מייחסים לחולשה, ובין מרחב החיים שלי שהוא גדול ומורכב הרבה יותר. לכן, ראוי לצחוק על החולשות שלך. לצחוק על עצמך כשמן ועם השמן, לצחוק על עצמך כרזה ועם הרזה, לצחוק על ולצחוק עם עדות, זהויות וחולשות.
אתן רק דוגמה אחת לנושא חשוב וקריטי זה. אחד מחברי הילדות שלי הוא בעל נכות מלידה. ידו הימנית לא התפתחה ובפועל הוא בעל יד אחת. מאז ילדותנו ועד היום, היו ויש לנו שלל בדיחות ו"ירידות" על היד הזו. תמיד הנושא היה על השולחן ולא טאבו שאסור לגעת בו. התוצאה הייתה קבלה מוחלטת של הנכות הזו. גם שלו וגם שלנו. היום, אגב, הוא נגר.

האדם הגרגרן נכשל, לאור מסורת זו, בחוסר יכולתו להתגבר על עצמו ולעשות מעצמו יותר. השמן נושא על עצמו, לכאורה, עדות מתמדת של כישלון. היותו שמן מבטאת כישלון מתמיד של חוסר יכולת להתגבר על עצמו. אין כאן רק שיפוט אסתטי, אלא שיפוט מוסרי. כאן, בנקודה זו, השבירה של השיפוט צריכה להיות הכלה. אין מדובר בקבלה, אלא במהלך שמבקש לנסות להבין האם, היכן ומדוע התרחש הכשל שבהתגברות.

הכלה וחסד
ישנו גם השיפוט של האדם ביחס לעצמו. כאן נמדד הפרט ביחס לחריגה מעצמו ולהתקדמות ביחס לעצמו. שני תלמידים עשויים לקבל את אותו הציון במבחן. עבור האחד, מדובר בהישג דל, הציון בינוני וכבר היו לו טובים ממנו. אך עבור השני מדובר בהישג של ממש. ציוניו עד עתה היו נמוכים עד מאוד. והנה, לפתע, הוא עשה מהלך בו הוא חורג מעצמו, הוא נאמן להתמדה ולתהליך שלקח על עצמו.
זוהי צורת הערכה או שיפוט, המציבה במרכזה את הפרט העומד מולי. לא רק שבדרך זו אני רואה אותו, אני גם יכול להבין אותו. כאן, ניגודה של הביקורת היא הכלה. המכיל מבקש לראות את התהליך הפנימי הייחודי של הפרט ואת המקום בו הוא עשוי להיכשל בו. כאן, אנו מקבלים מובן אחר של הערכה ושל כישלון. אני צריך להכיר את הפרט בכדי לקבוע את ההצלחה או הכישלון.
כאן אנו פוגשים את אחד מפניה של הביקורת הדומיננטית ביותר ביחס להשמנה. זהו הרעיון שהוא לא עושה מעצמו יותר, שהוא לא מתגבר על עצמו. זהו רעיון העומד בבסיס האתיקה של המידות שהייתה מרכזית בפילוסופיה היוונית. כאן המוסר איננו נמדד ביחס לחובה מוחלטת שמקורה באל או בתבונה, אלא ביחס להתגברות של האדם על עצמו. למשל, אנו רגילים לדבר על מיניות לאור המסורת היהודית-נוצרית ששואבת את מובנה מכתבי הקודש. מתירנות מינית נתפסת על ידי רבים כבלתי ראויה משום שהיא מנוגדת לצניעות שמהדהדת מן המסורת. אבל ישנה דרך אחרת להתבונן על מתירנות מינית ללא הסתמכות על כתבי קודש וללא השתייכות דתית. זו דרכם של היוונים אשר ראו בהתנהגות מינית בלתי מרוסנת ביטוי לכישלון של האדם להתגברות על עצמו. הוא נכנע לתשוקות שלו – הן שולטות בו במקום שהוא ישלוט בהן. כך נכון גם לגבי גרגרנות. האדם הגרגרן נכשל, לאור מסורת זו, בחוסר יכולתו להתגבר על עצמו ולעשות מעצמו יותר. וכך נכון לגבי הכעסן שלא מצליח לכבוש את כעסו.
אבל בעוד בעוד שכישלון של הכעסן או של המתירן מינית עשויים להיות מוצנעים או בלתי ידועים, השמן נושא על עצמו, לכאורה, עדות מתמדת של כישלון. היותו שמן מבטאת כישלון מתמיד של חוסר יכולת להתגבר על עצמו. אין כאן רק שיפוט אסתטי, אלא שיפוט מוסרי. כאן, בנקודה זו, השבירה של השיפוט צריכה להיות הכלה. אין מדובר בקבלה, אלא במהלך שמבקש לנסות להבין האם, היכן ומדוע התרחש הכשל שבהתגברות.
הדרך להכלה עוברת דרך עיקרון החסד. זהו עיקרון חשוב אשר בלעדיו ניפול לידי שיפוט מתמיד של הכשלונות האפשריים של האחר. ראשיתו ומקורו כעיקרון פרשני, אשר מטרתו לסייע בידינו לפרש טקסטים. על פניו עשוי העיקרון להישמע פשטני וטריוויאלי, אך בפועל מדובר בעיקרון עמוק שלא קל לעמוד בו. בבסיסו אומר העיקרון את הדבר הבא: כאשר אתה קורא טקסט, הנח כי כותב הטקסט הוא אדם סביר והגיוני. דהיינו, אם אנו קוראים טקסט ומגלים בו דברים סתומים ולפעמים אפילו בלתי עקביים, עלינו, בשלב ראשון, להניח שכותב הטקסט הוא אדם סביר והגיוני, ולחפש את ההיגיון שהנחה אותו בכתיבת הטקסט. פעמים רבות אנו פועלים כך כאשר אנו מעריכים את כותב הטקסט. למשל, אם אנו קוראים בתנ"ך ומגלים סתירה, אנו נוטים לחפש את הפיתרון של הסתירה ולא קובעים שכותב הטקסט היה לא חכם במיוחד. אולם, לעתים כאשר אין לנו היכרות עם כותב הטקסט, או שאפילו איננו מעריכים אותו, כאשר נגלה טעות או סתירה, מיד נייחס לכותב טמטום או משהו מעין זה.
את אותו העיקרון אנו צריכים ליחסים בין אישיים וליחסי מטפל-מטופל. בני אדם לא אומרים או עושים דברים סתם. בני אדם הם לא מטומטמים. תמיד יש להם היגיון שנסתר ממני ומוטל עליי להשתמש בעיקרון החסד בכדי להבין את השרשרת של ההחלטות, המחשבות והמעשים שהובילו אותו לומר את שאמר או לסיטואציה בה הוא נמצא. אין זה אומר שאני חייב לקבל את התוצאה, אבל אני יכול להבין אותה, ובמקרים מסוימים, להכיל חלקים ממנה. שמו של העיקרון מרמז על מה שעומד מעבר לו – חסד לאחר ועולמו.
כך גם במקרה של השמן שלא הצליח לחרוג מעצמו. זה שמתנוסס מעליו ה"כתם" המדומה של הכישלון להשתלט על עצמו. אני יכול לבטל את העומד מולי ככישלון (שיפוט), ואני יכול להפעיל את עיקרון החסד ולראות את שרשרת המחשבות והנסיבות היחודית לו.

*
העולם העוטף את לואיז, הנערה השמנה, הופך אותה לשקופה. הוא שופט אותה דרך עודף המשקל שלה ומעלים את אישיותה. מראשית חייה אימה וסביבתה אינם מקבלים אותה. הם לא רואים אותה, אלא את עצמם. אל מול חברותיה ומול אימה, מבקשת לואיז להראות שהיא עושה הכול בכדי לעשות יותר מעצמה. הדיאטה הגלויה מול האכילה הסמויה הוא ניסיון לזעוק להכלה, לחסד. עד לרגע בו מופיעה קרי, שמקבלת את לואיז ורואה אותה. רק אחרי קבלה זו, היא מבקשת להכיל, להפעיל חסד, להיות חלק משרשרת ההצלחה או הכישלון של חייה. קרי נעלמת לחייה, ואז מגיע ריצ'רד. ואחרי ההשמנה המחודשת הוא רב איתה יום יום.
"הוא באמת חשב שהם מתווכחים על משקלה. היא היטיבה לדעת ממנו, ידעה שביסוד השאלה מונחת השאלה מיהו ריצ'רד…
"אני אעזור לך" , אומר ריצ'רד, "אני אוכל מה שאת תאכלי".
אבל פניו אינם דומים ולו במקצת לשותפות ולנחישות ולאהבה שראתה בקרי באותה שנה…" (עמ' 103)
האם אנחנו יכולים להפסיק להיות ריצ'רד ולעשות מעשה קרי?

סיכום
שיפוט וביקורת הם חלק מן ההוויה האנושית. אנחנו שופטים ונשפטים של זהויות, מאפיינים חיצוניים, אופני דיבור, יצירות אמנות ותוצרי אומנות, התנהגויות ועוד. לכל אלו ישנה השפעה עצומה על איכות חיינו, ועל איכות מערכות היחסים האישיים והמקצועיים שאנו נתונים בהם. המקרה של גדול הגוף – השמן – הוא ייחודי כאן. הוא נושא על עצמו שיפוט מתמיד בשל הבולטות הייחודית שלו. אך האם אנו יכולים להימנע משיפוט? נדמה שלעתים השיפוט מהווה מחסום להתמודדות, טיפול ומערכות יחסים. אם אני נדרש להימנע משיפוט, מה פירושה של הימנעות זו? מה עומד בניגוד לשיפוט?
הימנעות מוחלטת משיפוט איננה אפשרית. להימנע משיפוט לחלוטין פירושו להיות אדיש או להפוך את סביבתנו לסתמית. יש בכך משום ביטול האדם וביטול עולמו הערכי והרגשי.

לכן, אנו צריכים למצוא את דרכנו בתוך עולם המשמעויות, ולהציע מובן חיובי ומעשי להימנעות משיפוט. ישנם שלושה מובנים כאלה המנוגדים לשלושה אופני שיפוט שונים. המובן הראשון הוא "אל תשפוט, תגלה פתיחות או חמלה". כאן, מקורו של השיפוט הוא בעצמנו, בכל עולם המושגים האישי שלנו שנוצר כתוצאה מנסיבות היסטוריות אישיות. כאן אנו נדרשים לפתיחות או לחמלה, דרכה נוכל לשבור את התודעה שאנו לכודים בה ולראות את האחר. הדרך לכך עוברת דרך תהליך אישי של הכרה במוגבלות השיפוט שלנו. די שנזכור את כל הפעמים בעבר, בהם מערכת המושגים שלנו נכשלה והתגלתה כשברירית ובלתי מדויקת. יתכן שכך היא גם עכשיו. החיים גדולים מכל תיאוריה.
המובן השני הוא "אל תשפוט, תקבל". כאן אנו שופטים במובן אובייקטיבי, כאן אנו שופטים לאור הדבר שעומד לפנינו. דהיינו, מה ערכו של הדבר במרחב הפומבי במנותק מן הרצונות או השאיפות שלנו. כאן אנו נדרשים לקבלה, להכרה ולהימנעות מהונאה עצמית. הדרך לקבלה עוברת דרך הומור ושימוש בהומור. לצחוק פירושו לקבל, להשהות שיפוט. במקומות בהם אני מסרב לצחוק על עצמי נמצאות הנקודות בהן עדיין לא קבלתי את עצמי.
המובן השלישי הוא "אל תשפוט, תכיל". כאן אנו שופטים את האדם ואת תוצריו ביחס לעצמו. עבור האחד הפחתה של ק"ג אחד היא עניין של מה בכך, עבור האחר זו עשויה להיות פריצת דרך. כאן נמצא אחד השיפוטים האיומים ביותר בנוגע לשמן – הוא כישלון שלא מסוגל לעשות מעצמו יותר. כאן אנו נדרשים להכלה. אנו נדרשים להתאמץ וללמוד את ההגיון הפנימי של האדם ביחס לעצמו. אנו נדרשים להשתמש בעיקרון החסד, שמניח כי תוצר אנושי איננו מקרי ואיננו מטומטם, אלא עשוי להיות לא מובן. אנו נדרשים למיזוג אופקים בינינו ובין עולמו של האדם הנשפט. מיזוג אופקים שבסופו אנו חווים עולם משותף.