דברו איתנו מאת: נעמי יואלי, פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה
אייל מגיע עם "כרטיס ביקור" של יאוש, כשלון, ואולי שביב תקווה. "מה כבר תחדשי לי?". הוא חש בושה במראהו ובמשקלו, וגם בתווית ה"כשלון" שלו, ועם זאת פתוח מספיק כדי לחלוק את הדימוי העצמי הנמוך שלו, העלבונות שחווה, הכישלון המקצועי והמיני, ולאחרונה את תוצאות בדיקת הדם שהתקבלו אצלו כעוד לבנה בבנין הכושל.
יש הרגשה כאילו הוא מקבל בהכנעה ובהסכמה את כל הנאמר לו וכמעט "הרים ידיים". במצב זה הדימוי העצמי והגופני הנמוך שלו מקבל חיזוקים מן הסביבה, אך כבר מופנם היטב ו"חולש" על כל תחומי התיפקוד שלו.
נדמה כאילו אנשי המקצוע שהוא פוגש זיהו את דמותו הכושלת, ואינם רואים את האדם הפגיע, הנעלב, המיואש, הדחוי שמגלה סימנים של דיכאון מתמשך, הוא חסר אנרגיה ובודאי אינו יכול "לקחת את עצמו בידיים".
גם רופאו, המכיר אותו 15 שנים, רואה את איל דרך פריזמה אחת – עודף המשקל והכישלון להתמודד עימו. האם הפיטורים שלו קשורים בחוסר תיפקוד ודיכאון? האם הוא זכאי להתייחסות אנושית גם אם אינו מוריד ממשקלו? הוא מעביר את איל לטיפול של גורם נוסף, כאילו לסמן V על מעגל הניסיונות הכושלים..
הסטיגמה שאיל חווה היא של חוסר אמפטיה וכבוד אליו כאדם, אי שמירה על פרטיותו מבלי שיוכל להתקומם על כך, חוסר הקשבה אליו כאדם, חוסר התייחסות לתסמינים שהוא מתאר, ואיל אינו מאמין שיכול להיות אחרת, הוא שבוי בחוסר אונים נלמד.
חוסר אונים נלמד (LEARNED HELPLESSNESS) הוא מצב פסיכולוגי, הנוצר בעקבות חוויות מרובות של היעדר שליטה, בהן אין לפרט יכולת לשנות מצב בלתי נעים. במקרים אלו תחושת חוסר האונים נוצרת לאור התפיסה, שלא קיימת תלות בין התגובות של הפרט לבין התוצאות שלהן. את המושג טבע הפסיכולוג מרטין זליגמן, ותחילתו בתצפית על כלבים שנחשפו שוב ושוב לשוק חשמלי ממנו לא הצליחו להימנע. לאחר זמן מסוים נצפתה תגובת חוסר אונים, והכלבים חדלו לנסות להימלט מגורלם. בתצפיות בבני אדם מצאו החוקרים קשר ישיר לדיכאון חרדה, ביישנות קיצונית ובדידות חברתית. חוסר אונים נלמד קשור גם לייחוס המצב לגורמי מיקוד שליטה חיצוניים. כלומר, אם אדם אינו מצליח להשיל ממשקלו במשך זמן רב חרף כל ניסיונותיו, הוא עלול לשייך את כל כישלונותיו לגורם חיצוני (מחוסר מזל, עד גנטיקה ועד רצף כישלונות המעיד על יכולתו המוגבלת) ואז פשוט יחדל לנסות.
בפני הדיאטנית עומד אתגר של ניסיון לשבור את מעגל הקסמים, ואת הנבואה השבה ומגשימה את עצמה. הפיתוי של המטפל להצטרף למעגל חוסר האונים ולהרים ידיים הוא "ניצחון" גרוע של אייל.
דיאטנית יכולה ראשית להקשיב לו, להפגין אמפטיה למצבו, לחוסר היחס והכבוד שחווה. בעיניה הוא "אדם" ולא "שמן". כך תייצר חוויה שונה ומפתיעה. היא יכולה לברר איתו זיכרון של חוויה חיובית מעברו, בה חש בעל ערך. להקשיב לנסיבות חייו כעת, לדבר איתו "בגובה העיניים" ולהיזהר מנקיטת עמדה פטרונית, המחזקת את חוסר האונים. היא תתן מקום לחוסר האמון שלו במצבו. ניתן להציע הומור, ולבחון איתו אם הוא יכול להשתמש בו, ולהצביע בפניו מאוחר יותר על התפיסה הקוגניטיבית המכשילה ועל חוסר האונים הנלמד, וכיצד החשיבה הזו תורמת לאי האמון שלו בעצמו. ניתן לבחור ביחד איתו נושא שאינו קשור למשקלו, ובו יוכל לייצר חוויה חיובית (אמנות, צילום, פתירת תשבץ או כל נושא שיבחר ועליו הוא יכול לקחת אחריות). ביצירת החוויה החיובית יש להיזהר מלעודד אותו לחוות עצמו כקרבן מתמשך של הסביבה, ולבנות בסיס אמון ממנו יוכל להתקדם, לגלות נקודות חיוביות, לקבל את עצמו ולהיחלץ ממעגל חוסר האונים.
