דברו איתנו רתם מילמן- זמיר, פסיכולוגית קלינית, ”מכון גרין לפסיכולוגיה מתקדמת“:
שינויים במקצב החיים עשויים להתרחש באופן טבעי למשל לאחר לידה, ובאופן מלאכותי כדוגמת העבודה במשמרות. לעיתים הם מתקשרים לצורך במפגש עם קצוות, ויצירת גירוי עוצמתי או שינוי דרמתי (כמו אצל מתבגרים ובליינים ש"הופכים" את היום והלילה). ההפרה במקצב יוצרת חוויה כאוטית, אך אם נעקוב אחריה בזהירות נגלה, שלרוב יש לה מקצב והיגיון משלה.
חיינו נשענים על מחזוריות קבועה – יום ולילה, עונות, תקופות חיים, תחילת וסוף השבוע והחודש. המחזוריות מתווה את המקצב החיצוני, שהופך עם הזמן להיות מקצב פנימי, טבעי, פיזי ומנטלי. למקצב הצירקדי (מבוסס יממה) יש משמעות בארגון הפנימי שלנו. הפרתו עלולה לערער את סנכרון המקצב הפנימי עם מקצב החיים החיצוני ולייצר מצוקה. מאידך, השינוי במקצב יכול גם לזמן שינוי חיובי בדפוסים קודמים, כמו הלידה שאיפשרה לתמי לרדת את המשקל העודף.
ראשית, נרצה תמיד לבדוק מה היה קודם, לפני שהסירה טולטלה – איך היתה בנויה? מה היו עוגניה? מי חתר וניווט וכיצד? העוגנים הבסיסיים של רוב האנשים טמונים במערכות היחסים הקרובות שלהם ובתפיסתם העצמית.
בתוך כך, גם במציאות כאוטית לכאורה שמתרחשת לאורך זמן ניתן וחשוב למצוא סדר, מקצב, חוקיות. לאחר זיהוי העוגנים – חלקי העצמי, וההקשרים שעל בסיסם האדם בונה את זהותו ומרקם חייו (תמי מתארת את עצמה כאמא, רעיה, עובדת מסורה), ניתן להתבונן בקביעות שמתרחשת, וניתנת להבניה בתוך השינוי. זה מצריך סינתזה של החלקים השונים לכדי משהו מוכר וחדש בו זמנית. הציפיה שהכל ישאר זהה, למרות שינוי כל כך בסיסי, אינה רציונלית או אדפטיבית, אך הציפיה של תמי להישאר מי שהיא למרות השינוי היא חשובה ומהותית.
אל מול מצב שאין לאדם שליטה עליו, בפרט כזה שהוא צפוי מראש ומתמשך, עלולה להיווצר חויה של חוסר אונים. בפרט על רקע אי הבנה של עומק ורוחב ההשפעה של השינוי והיצמדות לכמיהה שהכל ישאר אותו דבר. חו,ויית חוסר האונים עלולה להיות בלתי נסבלת ולכן האדם יבקש להפיג אותה, לרוב באמצעים המוכרים לו. אל מול שינוי, יש חזרה אל המוכר. לכן, אדם שנהג לפנות לאכילה בעבר, יפנה שוב לאכילה בעיתות מצוקה. לרוב האדם לא יהיה מודע למנגנון הזה, ולא יהיו לו אמצעים חלופיים, טובים יותר, להפגת מתח.
מציאות החיים החדשה של תמי תובעת ממנה צורך להתמקם מחדש בתפקידים שמילאה בעבר, תוך קריאת תיגר על עמידותן של הנחות יסוד שהיו מובנות מאליהן, דוגמת תפיסתה ותפיסת משפחתה אותה ואת תפקודה. בתוך כך, העייפות משמשת משקולת כבדה, שנעה כמטוטלת מצד לצד, ומערערת את האיזון בחייה של תמי.
חשוב להבין, כי מדובר בקושי ששורשיו בגוף, ולכן באופן טבעי גם הסימפטום שלו יתבטא בגוף. על רקע ההפרעה במקצב החיים והפגיעה בתפיסת העצמי, יש רגרסיה להגנות מוכרות. כדי לפרק את הדפוס הזה, נרצה לבדוק מה האכילה משרתת? וגם – מפני מה היא מגנה?
האם האוכל מנחם? מרגיע? האם הוא מהווה חזרה למוכר? לחיים כפי שהיו בעבר? האם הוא מסייע להרגיש את הגוף, שהעייפות כמו מטשטשת את ממשותו? נראה שתמי, כמו רבים שמשתבשת להם תחושת הסנכרון הפנימי, מחפשת דרכים להשיב לעצמה משהו מחוויית העצמי המוכרת, המוחשית, המחוברת לקרקע. את החלל שבין מי שהיא היתה לפני ועדיין עודנה בימי משמרות היום, ממלא האוכל בימים ההפוכים של משמרות הלילה.
הפיצול בין היום ללילה, התפקוד והפירוק, הארגון והכאוס, מגן על החלקים ה"טובים", תמי של היום, מפני החלקים ה"רעים"- תמי של הלילה, אך מעמיק חוויה של דיס-אינטגרציה, ניתוק וניכור מחלקים מהעצמי. במקומות כאלו, האכילה משמשת פעמים רבות כדי לנחם ולחזק חוויה של ממשות. אל מול הפיצול הזה נרצה לעזור לתמי ולאנשים אחרים עם התנסויות דומות להגיע לחוויה מחוברת, אינטגרטיבית יותר של עצמם. נרצה לחבר בין החלקים, למשל לעזור לתמי המאורגנת של היום להכין מראש ארוחות מסודרות לתמי של הלילה, ובכך להפעיל את החלקים המטפחים גם לפי עצמה. נרצה לעזור לתמי להבין את השינוי שמתחולל בה, ולייצר עבור עצמה מבנה, תפיסה ומקצב, שתואמים את מציאות החיים הנוכחית שלה. את החלל והמצוקה שהאכילה ממלאת נרצה למלא בחיבור בין חלקי העצמי שלה, בהתבוננות מורכבת ורחבה יותר על הצרכים שלה, ובהפעלת היכולות שמשרתות אותה ביום (ארגון, דאגה, קירבה), גם בלילה, והפנייתן לא רק החוצה אלא גם פנימה.
